ספרו האוטוביוגרפי החדש של עזריה אלון, "טבע ואדם" (הוצאת "עם עובד"), הוא מסמך מרתק המגולל את תולדותיו ואת עשייתו בכישרון תמצות נדיר.

עוד על ביוגרפיות של אישים מקיבוצים:
חידה בשני חלקים: הביוגרפיה של מרדכי שנהבי
צביה לובטקין: ממאבק בנאצים לחיים בקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בשפתו המדויקת, המוכרת לקוראיו הרבים ולמאזיניו ב-53 שנות שידור בקול ישראל, הוא כורך בסיפור חייו את דברי ימי קיבוצו בית-השיטה, את קורות תנועת "המחנות העולים" ואת היצירה המופלאה של הקמת "החברה להגנת הטבע" והתוויית דרכה.

אפשר שהמאפיין המשמעותי ביותר בכישרון הכתיבה של עזריה הוא סוד הצמצום, שבו ניחנו יחידי סגולה בלבד. בלעדיו קשה לשער כיצד היה צולח את האתגר העצום שנטל על עצמו - לפרוס את מלוא יריעת פועלו ב-94 שנותיו ברהיטות כה קולחת ומעניינת.

עזריה נמנה עם מתי המעט שפעמיים הוענק להם פרס ישראל (החברה להגנת הטבע, ומפעל חיים). עובדה זו לבדה יש בה כדי לאותת לקורא הנבון שעל כל פרק ותחנה במסלולו אפשר היה להכביר תלי תלים של מילים וזיכרונות.

במילים ספורות מתוארים אירועים ותהליכים שהטביעו חותם מהותי בנוף ארצנו. כך לדוגמה, ההברקה של פרופ' היינריך מנדלסון - הקמת גוף לשמירת הטבע במשרד החקלאות ו"שתילת" עוזי פז במדור לגידול דבורים,
שממנו צמחה רשות שמורות הטבע; וכך סיקור העימותים בין החברה להגנת הטבע, שהיתה עמותה אזרחית ל"רשות שמורות הטבע" הממשלתית (מי נחל דן, תשלום בכניסה לשמורות).

לימים, כשהתוודע עזריה לאסונות האקולוגיים שהתרחשו בברית המועצות בהיעדר גוף ביקורת אזרחי על מדיניות השלטונות, נוכח בחשיבותה המכרעת של עצמאות החברה להגנת הטבע, שעליה נאבק עם כינון הגופים להגנת הטבע בישראל.

בספר הוא חולק בנדיבות אצילית קרדיטים לרבים שהתגייסו למפעל הצלת הטבע עם קום המדינה, ומדגיש במיוחד את חלקו של פרופ' אמוץ זהבי, שותפו להקמת החברה להגנת הטבע. כתיבתו הלקונית (והמדלגת בעל כורחה) אינה "עוקפת" את תחושת ההחמצה ביחסיו עם אביו ואת תחושתו הקשה כשעזבו שניים מבניו את הקיבוץ.

חשיפת רגשותיו האישיים, וציון הכישלון של חלק ממאבקיו הציבוריים, מקנה לדבריו אמינות של בעלי יושר אינטלקטואלי ושיעור קומה תרומי. עזריה אלון אינו מתבשם מרום מעמדו, ואת כאבו ושבט ביקורתו על המתחולל בחצר קיבוצו הוא מבסס על השקפת עולמו, על ניסיונו המופלג ועל חדות מחשבתו.