"פסימיסט הוא אופטימיסט עם מידע מהימן", מצטט יואל דורקם (צובה) אמירה של אריה יפה ז"ל מקיבוץ יקום, ומשלים: "החברים אומרים שהייתי אופטימיסט, ונהייתי פסימיסט".

עוד ספרים על הקיבוץ:
עמוס מוקדי: "הילדות בקיבוץ - שנות האור שלי"
עמוס עוז חוזר לקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

אפשר להבין: על כורחו הוא מושבת מפעלתנות, בן 83, חולה פרקינסון, ויש לו גם "עניינים" עם הלב ועם בלוטת התריס, ולא פחות מפגעי הגוף ("הראש עוד בסדר"), מציקה לו הנפש. את ספרו הטרי, בהוצאה עצמית, מעין אוטוביוגרפיה: "בין דבש לעוקץ - הבזקים בצדי הדרכים", הוא פותח בסדרה של בקשות סליחה - מאביו, מאמו, משרה אשתו, "ושמא", הוא מתלבט, "מוטל עלי לבקש מחילה גם מהבן ומשתי הבנות שלנו..."

הספר (שראוי לעריכה, להוצאה ולשם מוקפדים ומושכים יותר), מספר לא רק את סיפורו של יואל - נעוריו בגרמניה, הבריחה לדרום צרפת, וממנה לספרד, העלייה ארצה, לקיבוץ יגור, השנתיים בתל אביב, הגיוס לפלמ"ח, מלחמת העצמאות, ההליכה לקיבוץ, ופרקים מעשייתו הרב-תחומית והבלתי-נלאית - אלא משלב גם קטעים מספר זיכרונות שכתב אביו, זיגמונד דיספקר, עיתונאי נחשב בזמנו, בקאסל שבגרמניה, ומזיכרונות של אמו, וגם הרהורים ומחשבות שלו, יואל, מרשימים בכנותם. גם בריאיון אתו אינו מתכסה. אשתו לצדו.

בגיל 83 אתה עדיין נושא אתך רגשי אשמה?
יואל דורקם: "כן, בהחלט. בעיקר בכל הקשור ליחסיי עם הוריי. לא הרגשתי אליהם קרבה כמו שצריך ומצופה מבן, בעיקר לא אל אבא, שהיה מבוגר ממני בחמישים שנה. לא כיבדתי אותו כראוי, לפעמים זלזלתי בו ולגלגתי עליו, ולא הבנתי אותו ולא תמכתי בו בשעותיו הקשות.

"הפער בגיל ובמנטליות בין הורים לילדים הוא בעיה אצל רבים, אבל אצלי היא היתה חריפה במיוחד. עם אימא זה היה שונה. היא היתה צעירה מאבא בעשרים שנה, ואתה היו היחסים מסובכים, אמביוולנטיים, שילוב של אהבה, הערצה ועימות. היא רצתה לכפות עלי דברים, ואני מעולם לא אהבתי שכופים עלי".

מה ניסתה לכפות עליך?
"למשל, לשתות את החלב עם הקרום, כי טענה שזה בריא".

ומעולם לא התפייסת עם ההורים?
"לא ממש. זה קורה לרבים, שאחרי מות ההורים הם מרגישים שהחמיצו משהו. עם אימא זה בא לביטוי במכתב שכתבתי לה מיגור, ומופיע בספר".

ועל מה בקשת הסליחה מהילדים?
"על שהקדשתי המון מזמני לפעילות ציבורית, וזה בא על חשבונם, במידה מסוימת. נעדרתי הרבה מהבית, הייתי עסוק בפוליטיקה, בתנועה, בפעילות התנדבותית. היום יש להם טענה אלי, כפי שקראת ב"דודי מפחד מהרוח", הספר של בני, זיו דורקם".

אהבת את הספר שלו?
"היתה לי ביקורת, אבל זה מרשים. התפעלתי מעצם העובדה שכתב ספר".

ועל מה ראויה שרה אשתך לבקשת סליחה?
"שרה תומכת בי היום בהמון תחומים, אבל בחיינו המשותפים, לא תמיד הייתי קשוב ורגיש למצוקות שלה. לפעמים הטחנו זה בזו ביטויים חדים כתער, ופחות מדי הוחלפו בינינו נשיקות, ליטופים וחיבוקים. קיבלתי את אהבתה ונאמנותה אלי, ואת הטיפוח ללא דופי של הבית והמשפחה, כמובנים מאליהם, מבלי לבטא כראוי את הערכתי ותודתי. אני חושב שהדברים האלה קיימים בהרבה משפחות, רק לא מדברים על זה".

הייתם גלויים זה עם זו?
"ב-80%".

יש לך רגשי אשמה גם לגביה?
"תן לי לחשוב... יש קצת, אבל זה קשור להשקפת עולמי..."
שרה: "אני רק רוצה להעיר: לא תמיד היה קל, ועדיין לא קל, עכשיו מסיבות אחרות, אבל היתה לנו זוגיות מאוד עשירה".

התחלת לומר משהו, יואל, על השקפת עולמך.
"הבעיה היא, שאני לא שלם עם המסגרת המשפחתית המקובלת כיום. מוסד המשפחה מתפרק בכל העולם, ואני חושב שצריך לחפש פתרון אחר. ביקרתי בקומונות באמריקה ובגרמניה, שם קיימות כל מיני צורות של זוגיות, וגם בהן לא מצאתי תחליף לממסגרת המשפחתית הקיימת. זה מצב פרובלמטי מאוד, והוא הולך ומידרדר. אני מתבונן בכל מיני דגמים משפחתיים, ולמען האמת, מעולם לא הסתדרתי עם זה".

חשבת על פתרון אחר לעצמך?
"חיפשתי פתרון, ולא רק לעצמי, בכלל. כעיקרון, אני חי, במידה מסוימת, בהרגשה של שליחות ותיקון. הספר כולו מדבר על מה שקרה ומעיב עלי כל חיי, ועל המסר והלקח המתבקשים ממנו לגבי העתיד שעלול, חלילה, להיות הרבה יותר גרוע. מסלול חיי, ובעיקר מה שראיתי וחוויתי במלחמת העולם השנייה, עיצב את השקפת עולמי.
ראיתי מנוולים בשפע, וגם הרבה אנשים טובים מאוד, אבל הרוב נמצאים איפשהו באמצע. הפילוסופים לא עסקו כל כך בגווני הביניים".

נראה כאילו אתה בשל לסיכום חייך.
"נכון. כל עוד אני צלול וערני די הצורך. הספר נועד בעיקר לדורות הבאים במשפחתנו, משפחת דורקם המורחבת, שמקורה, כנראה, במאה ה-16, בעיירה גרמנית קטנה. אם לסכם, אני חושב שהקיבוץ, כעיקרון, הוא הפתרון הפחות גרוע לחיי אדם, אבל