הארץ שלנו יודעת לייצר אדרנלין ומצבי חירום ברמות מטורפות. כמעט אין יום דל בלי סקנדל או פסטיבל, ובשל כך היא מהווה מוקד משיכה מרכזי לעיתונאים ולצלמים מהעולם כולו. גם הצלם הדוקומנטרי אמנון גוטמן (35) מקיבוץ להב מודע לדימוי הרווח, אבל טוען, מנגד, שכאן רגוע יחסית לעולם הערבי ולאסונות מעשה ידי הטבע והאדם המתרחשים בעולם הגדול.

עוד צלמים מקיבוצים:
צלם-ממציא: חתיכת הברזל הפכה למצלמה
צילומי הפליטים של כפיר סיוון זכו ב"עדות מקומית"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"בשש השנים האחרונות צילמתי לעיתונים מובילים בעולם ולארגוני סיוע בקונגו, בסרי לנקה ובפיליפינים. צילמתי לעיתונים המובילים בעולם ולארגוני סיוע והצלה: בשלוש ארצות באפריקה - פרויקט סיוע לחולי איידס; בארצות הברית - אלימות רחוב; בפיליפינים - תיעוד מיליציה כפרית מקומית, ועוד. צילמתי מקרוב חולי איידס בשעת גסיסתם, הרוגי טבח אכזרי שעות אחדות לאחר שאירע, והתלוויתי למיליציות באפריקה ימים אחדים לאחר ששהיתי במחיצת הכפריים שאותם התכוונו לבזוז".

את הדברים האלה יורה אמנון גוטמן מפיו כאילו לחץ על הדק המצלמה, הטעונה תמיד בפילם או בכרטיס דיגיטלי. והוא ממשיך: "בארץ יצרתי, החל מ-2009 ועד היום, פרויקט שמציג את המצב הקיים על קו התפר בינינו לבין הפלסטינים, שמראה עד כמה אנחנו תלויים האחד בשני, למרות היותנו אויבים. התלוויתי לשוהים הבלתי-חוקיים מהרגע בו עברו את גדר ההפרדה ועד לחושות שבהן הם מסתתרים באזור נחל באר שבע. הפרויקט של קו התפר פורסם ב"ניו יורק טיימס", והוקרן בשני פסטיבלים לצילום באיטליה, בפסטיבל צילום באוסטרליה, והחודש הוא הוקרן בפסטיבל צילום העיתונות החשוב בעולם, בפרפיניון שבצרפת.

"בשנה שעברה הצטרף אלי חבר מהקיבוץ, צלם הווידיאו מידד גלקוף, והתמקדנו בכפר הבדווי ראמאדין, שדרכו עובדים השב"חים בדרכם לישראל. אנשי הכפר היו בקשרי שכנות טובים עם חברי קיבוץ להב, אך מאז הקמת גדר ההפרדה הקשרים האלה הולכים ונפרמים. מידד ואני מתכוונים לעשות סרט על הכפר ועל יחסי השכנות עם הקיבוץ, לאור הימים האחרים שחווינו בצעירותנו".

להתנתק רגשית מהמצולם
אמנון גוטמן נולד בקיבוץ הראל לפני 35 שנה, ובגיל שנה עבר עם משפחתו לקיבוץ להב, שם היא מתגוררת גם היום. הוא מכנה את מה שחווה "הארד קור קיבוצי", ואת עצמו הוא רואה כתוצר של הלינה המשותפת, שסייעה לו בעיסוקו המקצועי. "אני יכול להביט בסצנות קשות מאוד, חולי איידס או הרוגי טבח, לצלם אותן ולהתנתק מהן רגשית. רק כשצילמתי הלוויות של חיילים או של פיגוע שאליו נקלעתי, חשתי הזדהות יותר רגשית, והתקשיתי לשאת את הכאב".

עד השירות הצבאי הקרבי לא עסק בצילום, בניגוד לאביו, חובב הצילום. לצד עיסוקו בספורט (שחייה וכדורסל), דומה שיש לאמנון נפש אמנותית, כיוון שכל מצב יוצא דופן שאליו נקלע העלה בו מחשבה חולפת: את זה היה מעניין לתעד.

לאחר השירות עשה שנת עבודה בקיבוץ, בבריכה ובמסגרייה, כדי לקבל את המענק המכובד שיאפשר לו לצאת לטיול הגדול בחו"ל. "הטיול הגדול הראשון בחיי היה 'מקיף אוסטרליה'. במשך חמישה חודשים עשיתי את הדרך בג'יפ. נשארתי לעבוד במלבורן, בבנייה ובשטיפת כלים, כדי להמשיך את הטיול, עם חברים משובל, בניו זילנד. אחרי השנה הזו טיילנו קצת בתאילנד, ואז החלטתי לנסוע לארצות הברית. לאורך התקופה כולה צילמתי את המסע במצלמת פילם קטנה".

בשנת 2003 שב ארצה, ללימודי צילום ב"מדרשה לצילום גיאוגרפי" בתל אביב, דבר שעתיד היה לקבוע את גורלו. בין מוריו היו מיקי קרצמן, גיורא שלמי ואלדד רפאלי. לפרנסתו עבד כשליח וכמאבטח בבנק ישראל. משנת 2007 הוא עובד כצלם מקצועי, ובשנת 2008 שב לקיבוץ.


"הרצון לספר את הסיפור"
על מנת להתפרנס לא בחל גם בצילום חתונות וביחסי ציבור לחברות מסחריות. "טבילת האש הראשונה שלי", הוא נזכר, "היתה במלחמת לבנון השנייה. עד שגויסתי למילואים צילמתי את נפילות הטילים ומכרתי את הצילומים לסוכנויות 'רויטרס', 'איי-פי' ו'איי-אס-פי'". את העיסוק העצמאי בצילום דוקומנטרי הוא מתאר כ"רכבת הרים מטורפת. פעם אתה למעלה, פעם למטה, וכל הזמן צריך לרדוף אחרי גופי תקשורת וארגונים שיקנו ממך את התמונות".

מה היה הפרויקט הצילומי הראשון שלך?
אמנון גוטמן: "בשנה השנייה ב'מדרשה לצילום גאוגרפי' עשיתי עבודת גמר שעסקה בזירת הפעולה של 'מגן דוד אדום' בתל אביב. לאורך שנה התלוויתי למשמרות של פרמדיקים, שאחי היה אחד מהם, שנקראו לטפל במקרים שונים ומשונים. מיד אחרי הלימודים - במהלכם הבנתי שאם לא אדחוף את עצמי בשוק הצילום המתעד איש לא ידחוף אותי להצליח - נסעתי לז'נבה והתחלתי להיפגש עם ארגונים שונים הקשורים לאו"ם ול'צלב האדום'. כך הגעתי לעבודה עם ארגון 'האו"ם נגד האיידס - unaids'