זה לא רק הוויז'ואל - מגזרות הנייר התמימות, החינניות כשלעצמן, אלא גם הטקסטים - החרוזים העוקצניים המתלווים אליהם (או שמא להפך?), שעושים את ספרה של נילי לב ארי "נעים להיזכר" ("הוצאה גלילית") למקשה מתוקה, מפולפלת ויפה אחת.

עוד אמנות "עבודת יד" מקיבוצים:
סיפורי הלינה המשותפת הפכו ליצירת קומיקס
אייר את ילדותנו: תערוכה לזכר שמוליק כץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

דוגמית (שמאבדת מקסמה כשאין רואים את המגזרת המצורפת): "יענקל'ה חולה כבר שבועיים/ הוא חיוור וחלש כמו ציפור/ אך כשיש תפוחים על הרמפה/ הוא סוחב כמו שמשון הגיבור". ועוד אחת: "פורים זה לא פורים/ בלי חבורת הגברברים/ שרוקדים את אגם הברבורים".

בת 14 הגיעה לקיבוץ דן כילדת חוץ, וכבר אז סומנה כ"אמנית", והיתה אחראית לקישוט הכיתה. כשגדלה, ורכשה (בעצמה! אפילו קורס קצר לא לקחה מעולם) מיומנויות נוספות הקשורות בנייר, התקדמה למעמד ציירת המודעות ומקשטת חדר האוכל (כמובן, לא על חשבון העבודה השוטפת כמחנכת, כמנהלת בית הספר, כפעילה במחלקת החינוך התנועתית, כמזכירת קיבוץ, ועוד).



כשאיבד חדר האוכל את מעמדו וקהלו, והיא יצאה לפנסיה (ולעבודה בארכיון), החלה להשתעשע להנאתה, לנסות-ולטעות, ולחפש דרכי ביטוי חדשות. כשנעצרה במגזרות הנייר, אפילו לא ידעה שכך קוראים לטכניקה הזאת, שמסורת עתיקה מאחוריה. כשהוזמנה ב-2009 לסין (עם בעלה, על חשבון הממשלה הסינית), לפסטיבל מגזרות נייר - כבר ידעה. הסינים, מצדם, אהבו את המגזרת שלה - חג ביכורים בקיבוץ - וזיכו אותה בתעודת הוקרה, ובהצגת היצירה במוזיאון למגזרות נייר.

אז איך את יוצרת מגזרת נייר?
נילי לב ארי: "נורא פשוט. אני מציירת את האובייקט - דמויות, נניח - על נייר רגיל, ואז מצמידה אותו לנייר שחור, וגוזרת את הצללית, או מוציאה חלקים מתוכה, ואם בא לי, אני מוסיפה חלקים מנייר פרגמנט. העבודה מתבצעת במספריים עדינים, ובסקלפל - סכין מנתחים הכי עדין שיש".

המגזרות בספר (דמויות חברים ותמונות הווי מחצר הקיבוץ של פעם) הן אלה, בקטן, שיצרה בגדול לכבוד חג הקיבוץ. "החריזה פשוט נשפכה תוך כדי הגזירה", היא אומרת.

"בכלל, מעולם לא התייחסתי ליצירה שלי כאל אמנות, אלא יותר כאל דקורציה, נניח. הביטוי האמיתי שלי היה תמיד בכתיבה, ובעיקר בחריזה - ברכות, מקאמות, פזמונים. החרוזים בספר הם איור למגזרות.
במבט ראשון רואים דמויות נחמדות, אבל כשקוראים את החרוזים, המציאות כבר מצטיירת פחות נחמד. אפשר להתקשר אלי להזמנת הספר: 050-6355543".

אז במה כל כך נעים להיזכר?
"עם כל החסרונות, הקיבוץ הוא המקום היחיד שבו אני יכולה להשפיע על חיי. לרוב הייתי שלמה עם ההסדרים, הם התאימו למציאות של אותה תקופה, ואני הייתי שם כשהחלטנו עליהם. כשהסדר כלשהו התחיל לצלוע, ולא התאים יותר למציאות, הייתי בין אלה שחתרו לשינוי".

רק נעים להיזכר, או גם נעים היום בקיבוץ?
"אני תמיד שמחה וטוב לי בקיבוץ".