בואו נדבר על אוכל. כל נושא אחר הלוא יגרור אותנו מייד לוויכוח, שלא לומר, למריבה סוערת. בואו נדבר על אוכל קיבוצי.

עוד סיפורי אוכל מקיבוצים:
גורמה קיבוצי בחיק הטבע? יש דבר כזה!
הקיבוצניקים החליפו את הדייסות בגורמה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

על החומוס המשובח של כפר-מסריק, שמעתם? אז הנה הסיפור: החיים של חברי כפר-מסריק בשנים הראשונות היו כרוכים במאבק קשה, יומיומי, עם השכנים הערבים מסביב לקיבוץ. אבל בזכות אותם שכנים גם למדו החברים, צ'כים וליטאים, להעריך חומוס טוב. במשך שנים, לעת צהריים, הם נהגו לנסוע לעכו הסמוכה, וסעדו בחומוסיות שבעיר העתיקה.

בשלב מסוים מצאו עצמם אקונום הקיבוץ וצוותו, כמעט לבדם בחדר האוכל הגדול. בדיקה קצרה העלתה שהחברים מעדיפים את סעיד מעכו על פני ארוחת הצהריים הקיבוצית המסורתית. במטבח החליטו לא לוותר, ופתחו במלחמה על לבם ובטנם של החברים, בניסיון להוכיח שגם בקיבוץ יכולים לעשות חומוס, ואפילו טוב יותר. לאחר חיפושים נמצא המתכון, הכמויות הוכפלו ושולשו, ובתהליך של ניסוי וטעייה, ואיזון בין גרגירי החומוס, הטחינה והלימון, הגיעו לטעם הנכון.

עכשיו עוד נותר לפתות את החברים. במטבח לא בחלו באמצעים, מחלו על הכבוד, ועברו בין החברים כדי לשכנע אותם להישאר ולטעום. במלחמה כמו במלחמה - צוותי ריגול מהמטבח יצאו מדי פעם לעכו, כדי לראות כמה חברי קיבוץ נמצאים שם, ועל מי צריך להפעיל עוד מכבש של לחצים. אחרי כמה חודשים הצליח קרב הבלימה של המטבח, והחומוס הקיבוצי הראשון הפך למנה מנצחת, שמוגשת בכפר-מסריק עד היום. עד כאן הסיפור. ויש גם מתכון, אבל נוותר עליו (חומוס, הוא חומוס, הוא חומוס).

ונקפוץ צפונה, הגלילה, ואל סיפור נוסף, גם הוא סביב אוכל קיבוצי, כי לשם כך התכנסנו הפעם: המנה המיתולוגית של ראשוני קיבוץ עמיר, שהוגשה שם מדי שבוע, בשנות החמישים, היתה פשטידת פרוסות תפוחי אדמה שמולאה בשר טחון עסיסי - מעדן, שהחברים התקשו להעביר שבוע בלעדיו. שני חומרי הגלם האלה, הבשר הטחון ותפוחי האדמה, גם הביאו למחלוקת חריפה עם השכנים מלהבות-הבשן.

היה זה בימי מלחמת העצמאות, ולהבות-הבשן, הקרוב ביותר לגבול הסורי, נבנה כיעד מבוצר. באחת מהתקפות האויב הקשות ניצבו החברים הכן בעמדות לאורך שעות, ולא אכלו דבר. הבריטים חשו לעזור, ושלוש שריוניות עברו דרך עמיר בדרכן לקיבוץ המותקף.

התאספו השכנים הטובים מעמיר, והחליטו לוותר על הארוחה שלהם. העמיסו על השריוניות קציצות בשר ותפוחי אדמה, ושלחו הכל לחברים מלהבות, שקיבלו את המחווה בהתלהבות ובהכרת תודה. שנה שלמה שררו יחסי אהבה ושכנות טובה בין הקיבוצים השכנים, עד שבלהבות-הבשן למדו שיעור - לכל שבת יש מוצאי שבת: בוקר אחד התקבל בקיבוץ מכתב ובו החשבון עבור הארוחה ההיא. החיוכים נמחקו באחת. גם כאן יש מתכון, אבל גם עליו נדלג.

ונשים פנינו לעין-גדי, ללמוד מהו, ואיך בא לעולם, המאפה המקומי "לחם שיטפון". הרבה מים זרמו בנחל דוד מאז חורף 1989, אבל בעין-גדי אין שוכחים אותו, שכן הוא גרם לניתוק הקיבוץ מהמרכז ומירושלים, למשך ימים שלמים. כשקטעים מהכביש היורד מירושלים לבקעה נגרפו בשיטפון, נעצרה גם אספקת הלחם הטרי מירושלים לעין-גדי.

או אז שלף רפי איילון, בן הקיבוץ ואופה מחונן, את המתכון לעת צרה: "אחת-שתיים-שלוש" (1 כף מלח, 2 כפות סוכר, 3 כפות שמרים), מזווה החירום נפתח, ודור העתיד של עין-גדי התגייס בהמוניו למשימה: להוציא לחם מן הארץ, גם אם היא מוצפת מים עד צוואר. במשך שעות הם לשו, רידדו והזהיבו בתנור מאות כדורי בצק רכים, שהפכו לתחליף יותר מראוי ללחם הירושלמי, עד שסר המצור מעל הקיבוץ, ועד היום הזה. אפילו שם נתנו ללחמניות לזכר המבול: "לחמניות שיטפון".

וסיפור אחרון, ממעגן. הקציצות של לידיה שלם, שם דבר בעמק הירדן, היו כל כך טעימות לחיכו של בן הקיבוץ אביתר אדרי, עד שכבר בגן הילדים חלם להקים להקה שתיקרא על שמן. כשהגיע לתיכון התגשם החלום ויחד עם שלושה מחבריו, מאור דורני מדגניה א', גלעד הרצוג מאלמגור ויובל וייסלר מאפיקים, הקים את להקת "הקציצות של לידיה", אותן תזכו לטעום בהופעות הלהקה.



רגע לפני שהמתכון ייעלם
"חדרוכל - סיפורים/ מתכונים/ קיבוץ", שממנו נלקחו הקטעים הנ"ל, הוא ספר בישול מקסים, בא מאהבה, מעוצב בהידור, מבדר לקריאה ויעיל לשימוש, שכולו קיבוץ: מתכונים מקומיים, סיפורי לידתם והפולקלור שמאחוריהם, ותצלומים, ישנים ועכשוויים. רקחו אותו עופר ורדי ואסי חיים - שני עירונים מובהקים, אוהבי אוכל, מבועת תל אביב, שאפילו מחנה עבודה בתיכון, של"ת מוקדם, או ביקור ברפת של מרחביה - לא מאירים את נעוריהם הבורגניים.

ורדי, עיתונאי, הוא בעל הוצאת lunchbox, שמתמקדת בספרי בישול. חיים הוא צלם ובעל בל