דני וולך, חבר מגל, מעין בוהמיין קיבוצניקי מקורי, עומד לקראת סיום תפקידו כמנהל מקהלת האיחוד במרוצת החודש החם ביותר של השנה. לפני שיתאדה למחוזות אחרים, הוא מתפנה לשיחה על עברו, על ההווה והעתיד.

עוד על מקהלת האיחוד:
הקיבוצניקים מ"מקהלת האיחוד" ישירו בסכנין
הקצב הלטיני כבש את המקהלה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

מחלפות השיער השופע, "הפיגורה" והלבוש המוקפד, מונעים כל אפשרות לנחש כי לנער שלפנינו כבר מלאו שבעים שנה. דני - נשוי, אב לשלושה ילדים וסב מאושר לשלושה נכדים - הוא בן למשפחה ציונית בורגנית אמידה, שנולד "עם כפית זהב בפה" בארגנטינה.

בשנות ילדותו ונעוריו התגורר דני הצעיר, לצד בני משפחתו, במעין "טירה" שמנתה לא פחות מ-21 חדרים. אבל ההון והשפע, שהושגו בעיקר בזכות אביו, יצחק וולך ז"ל, פרופסור מצליח לרפואה - לא שכנעו את בניו התאומים, ברוך ודני, להישאר בגולה המיטיבה. ברוך המשיך בישראל את מסורת אביו, ומשמש כפרופסור לרפואה בבית החולים "מאיר". דני - למרות זהות הגנים - העלה עמו ארצה, לפני 46 שנה, בעיקר את אהבתו הרבה למוזיקה.

"העולה החדש", שבארץ מוצאו נחשב לפסנתרן קלאסי מחונן; שהגיע להישגים גבוהים - כולל ניצחון בתחרות פסנתרנים צעירים - לא העז להתייצב כנגד צו תנועת הנוער הציונית שבה התחנך, "החלוץ למרחב", שקראה לו "לעשות עלייה". דני הצטרף לחבריו בגרעין שהיה מיועד לתגבור של בחן, אלומות ונאות-מרדכי.

וולך, משום מה, נתקע ב"תחנת הביניים", במגל. "נורא קיטרנו אז על מר גורלנו", הוא מחייך בדיעבד. "במגל, בלשון המעטה, פשוט לא אהבו ארגנטינאים", הוא מגלה, "ואסרו עלינו לדבר ספרדית במקום ציבורי כמו חדר האוכל"...

אבל עוד לפני שהגיע לקיבוץ היתה לו, לוולך, דרישה מקדימה: אני מעוניין, כתב למזכירות הקיבוץ (1966), להמשיך בקריירה של פסנתרן מקצועי גם בארץ. באסיפת מגל (אז קיבוץ זעיר עם חמישים חברים) קיבלו את הבקשה, לא לפני שהצעיר הארגנטינאי התחייב מראש שיעבוד, בשנה הראשונה לאחר קבלתו לחברות, בענף חקלאי. "עבדתי בפרדס עם כפפות, כדי לשמור על הידיים", נזכר וולך. "במקביל התחלתי ללמד פסנתר, והקלטתי כמה תוכניות מוזיקליות ברדיו".



טנגו בבואנוס איירס
לאורך כל שנותיו בישראל ובמגל עסק וולך במוזיקה בשני מסלולים: נגינה וחינוך. וולך, בוגר האקדמיה למוזיקה בתל אביב ותלמידה של הפסנתרנית הנערצת עליו פנינה זלצמן ז"ל, ניגן 15 שנים בתזמורת הקאמרית הקיבוצית בפסנתר, בעוגב ובצ'מבלו.

מאוחר יותר הקים להקת מוזיקה לטינו-אמריקנית, שפעלה קרוב לעשר שנים. בשנים האחרונות, עם הדור השני במשפחה, הבן מיכאל, הוא מעלה ברחבי הארץ מופע תחת השם "דרום אמריקה אהובתי". הבן שר ומנגן בכלי הקשה, והאב מצטרף לשירה ומנגן בקלידים, בגיטרה ובחלילים.

ממוזיקה חווייתית, כידוע, קצת קשה להתפרנס. וולך הקים וניהל אולפנה למוזיקה במעגן-מיכאל. שם יישם את הממד החינוכי והטיפול בנוער, שכה חשוב לו בתחום. את ההתמקצעות במוזיקולוגיה עשה כמה שנים מאוחר יותר באוניברסיטת בר-אילן. שם חקר, במסגרת הלימודים לתואר שני, את "הטנגו של בואנוס איירס".

"עבודת המאסטר החזירה אותי לארגנטינה מולדתי אחרי יותר משלושים שנה", הוא מתרפק. "כמעט שכחתי את המקורות. שמחתי 'להתלכלך' קצת במוזיקה אחרת. ידעתי כמובן שהטנגו הומצא ב...בתי הזונות של בואנוס איירס, אבל אחרי שהות של חודשיים בארגנטינה, נכנסתי להלם תרבותי. פתאום הרגשתי כמה יש לי 'משם' וכמה חסר. כמה אני אוהב את האנשים והשפה, לשבת בבתי קפה. זה עסק שתמיד הייתי מחובר אליו. אחרי שלמדתי לרקוד טנגו כדת וכדין חזרתי ארצה וסיימתי את כתיבת העבודה".

שירת המקהלה בסכנין
במשך שבע שנים ניהל את המקהלה. "אני חושב שדחפתי אותה לפעילות מוזיקלית ענפה לפני קהלים מגוונים", הוא מתחיל לסכם תקופה, "גם קונצרטים, גם א-קפלה, גם שירה בליווי תזמורת. מעבר לפעילות המוזיקלית השוטפת היה זה אתגר עבורי לעבוד עם חמישים זמרים וזמרות, כמחציתם קיבוצניקים, שמגיעים לחזרות מדי שבוע, בהתנדבות, מיטבתה שבערבה הדרומית ועד דפנה שבגליל העליון. במפגש עמם יש משהו שדוחף להמשכיות. פגשתי קבוצה שאינך רגיל לפגוש כמותה בארץ כשלנו. מטורפים, במובן החיובי של המילה, שמוכנים להשקיע בחזרות אינטנסיביות. כמה מהם אפילו מחו כשנאלצתי להודיע על ביטול חזרה".

וולך חולק תהילה, בהזדמנות זו, גם לדמויות מרכזיות נוספות: בראש ובראשונה לרונן בורשבסקי, מנצח המקהלה ומנהלה המוזיקלי זה תריסר שנים. "בסך הכל בן ארבעים וכבר זכה בתחרות בינלאומית לניצוח, ומשמש כמרצה בכיר וכראש החוג לניצוח מקהלה באקדמיה למוזיקה בתל אביב", מפרגן וולך ומציין גם את הפסנתרן פיליפ לוריא,
"המלווה הקבוע של המקהלה זה שנים רבות".