חתיכת ברזל ירוקה, מעוגלת וחלודה, ששימשה במקורה להולכת מים והוצאה מהאדמה לרגל שיפוץ בקיבוץ - הפכה להיות מצלמת נקב ו"כוכבת ראשית" בפרויקט הגמר של ינאי מנחם (מקיבוץ גבעת עוז). התוצאה - רבת מסתורין ואפלה כסרט "פילם נואר" ישן - זכתה לשם "גולם".

עוד צלמים מקיבוצים:
צלם הציפורים מהקיבוץ זכה בתחרות צילומי טבע
סצ'י - מורה לצילום שתלמידיו כרוכים אחריו
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

על אף שינאי לא ממהר להסגיר את משמעות השם, סביר להניח שהוא מתייחס לגוף המתכתי והגולמי שהפך להיות שימושי ופונקציונלי, וגם לאובייקטים המצולמים (חבריו של ינאי והוא עצמו) שנצפים בצילומים הממוסגרים בגופי תאורה שונים, כאילו הם משילים את עורם הקליפתי רגע לפני שיהפכו לבני אנוש שלמים. התוצאה המסקרנת תוצג בתערוכת בוגרי החוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית "הדסה" בירושלים, החל מהתאריך 17.7, למשך שבועיים ימים.

החוג לתקשורת צילומית מכשיר צלמים בעלי תואר ראשון, שיתרונם בפעולה מתוך ראייה חברתית-תרבותית רחבה המעוגנת בלימודים אקדמיים, וביכולתם לפעול בתחום המשתנה והמתעדכן של הצילום.

"מגיל צעיר מאוד אהבתי להתעסק עם דברים בידיים", מעיד ינאי מנחם (31) על עצמו ועל נטייתו לפרק ולבנות אובייקטים, שמאוחר יותר ישמשו אותו לצילום. "אבי ואני חולים במחלה של אלה שלא מסוגלים לזרוק שום דבר. כל דבר אנחנו חוקרים, מתי נוצר, ממתי הוא לא בשימוש".

ואיך הגעת לפרויקט הנוכחי?
ינאי מנחם: "התחלתי פרויקט רגיל - לצלם אנשים בקיבוץ שמחפשים את המקום שלהם - שמספר על הקשר בין אנשים בקיבוץ. פתאום הבנתי שהצילומים יפים, אבל לא משקפים את מה שלמדתי בארבע השנים האחרונות. הם אולי יפים על הקיר, אבל רציתי דבר יותר משמעותי ותמיד חיפשתי משהו אמיתי ואותנטי. בשנתיים האחרונות גם צילמתי המון חתונות ואירועים, וכנראה שזה הפך לשגרתי מדי בעיניי ורציתי משהו שונה.

"יום אחד הסתובבתי בקיבוץ ומצאתי חתיכת ברזל חלולה. החלטתי שאני חייב להפוך אותה למצלמה. מצאתי עוד איזו פלטה וכמה ברזלים. לאט-לאט התחיל ניסוי לבדוק איך זה עובד. עשיתי ניסויים, ופיתחתי את התמונות באמבטיה, כי צריך מים זורמים בהישג יד".

בעצם המצאת מצלמה.
"המצלמה הזו היא מאוד אקראית. היא אמנם יציבה ועובדת, אבל הפילם יושב בה בצורה אקראית. אני מצלם מישהו ולא יודע אם כל הראש שלו ייכנס לתמונה. אני אוהב את החד-פעמיות שבזה. גם התגובה של אנשים מאוד מיוחדת, כי זה לא נראה כמו מצלמה.

"יש לנו נטייה לעבור הלאה: משהו שעבר זמנו - אנחנו שוכחים ממנו וממשיכים. כך גם לגבי אנשים שכבר אינם. אני חושב שצריך לתת המשכיות לדברים. אנשים מצחצחים משהו עד ברק וממשיכים הלאה, ואני דווקא אוהב את החלודה של הדברים. גם אנשים לעיתים מנסים לצחצח את התכונות שלהם, ולהסתיר את החלודה".



הקשר האמנותי מוביל אחורה בזמן, אל סבו של מנחם שהיה צלם ובעל סטודיו בקליבלנד שבארצות הברית. גם אמו ז"ל עסקה באמנות, וכל המשפחה צילמה ללא הרף. הוא עצמו החל לפתוח ולסגור את הצמצם רק בתקופת שירותו הצבאי, אבל ארבע שנות שהותו בניו-יורק עברו עליו דווקא כפורץ מנעולים - שוב, בשל נטייתו לפרק ולהרכיב אובייקטים שונים.

בשלב מסוים, לצד הפריצות-ברישיון, החל ללמוד בקורס צילום ב-FIT. לאחר חזרתו ארצה ועיסוקי פרנסה שונים, החליט ללמוד צילום לתואר ראשון, והוא מגדיר את עצמו כ"סטודנט הזקן ביותר בחוג".

לפני פרויקט הגמר, במה התמקדו עבודות הצילום שלך במסגרת הלימודים בהדסה?
"עשיתי סדרה שבמסגרתה צילמתי חברי קיבוץ 'אבודים' שהולכים לכל מיני מקומות נטושים בקיבוץ ומונצחים ברקע שלהם. צילמתי בבית ילדים ישן, בוואדי סמוך לגבעת-עוז, בבריכה הריקה, וביער. זו היתה מעין חזרה לזיכרונות ילדות, פרידה נוסטלגית מנופים שהופרטו ואיבדו מזוהרם.

"הסדרה הראשונה היתה של צילומי ירושלים, ושנה לאחר מכן תיעדתי אנשים שאיבדו אחד מהוריהם, והם מצולמים על רקע שקופית שלו או שלה, כך שהפנים מתערבבות והופכות לישות אחת. עשיתי גם עבודת מחקר על המעבר ללינה משפחתית, אבל מנקודת ראותם של ההורים, ולא של הילדים".

ובכל זאת לא חשת בנוח עם הצילומים המקובלים ואופן הצגתם השגרתי?
"נכון מאוד. חשבתי שמדובר בדימויים נדושים, בפורמטים שתלויים על הקיר כמעין מסורת עתיקת יומין, ורציתי להרחיב את גבולות הצילום ואת אופן הצגתו. כך הגעתי לגופי התאורה שבהם התקנתי תאורת ניאון קרה וזכוכית חלבית,
ולתמונות שצולמו בדרך מיושנת בעזרת מצלמת הנקב שבניתי מגרוטאת הצינור שמצאתי. הפכתי את חדרי לזירת פעולה, והחברים שלי התענו לא מעט לפני ששחררתי אותם מהמשימה. הדבקתי עליהם, עטפתי אותם, ביקשתי מהם לעמוד בפוזיציות שונות. כך נוצר ה'גולם'".

למרות