סופו של דבר, ובעצם בראשיתו, ומנעוריו - שאול קנז הוא רומנטיקן חסר תקנה, ומתקן עולם מאוכזב קמעה. גם אחרי כל מה שהוא כבר יודע, וכתב, ובעיקר צייר (וזה המון) - גם בגילו, שהוא מציע שלא לאזכר, ולהסתפק, אם בכלל צריך, ב"נולד מזמן" - קנז, כנראה, תקוע בעבר, תודעתית ומנטלית.

עוד על ציירים ומאיירים מקיבוצים:
"פרס דוש" למאייר הקיבוצניק מושיק לין
אייר את ילדותנו: תערוכה לזכר שמוליק כץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הוא אדם ואמן אנלוגי בעידן דיגיטלי, הוא מעיד על עצמו, וכך גם רואים אותו בקיבוצו, גן שמואל. "הבעיה", הוא אומר בהשלמה, "שהיום הם לא זקוקים לאנשים כמוני, היום אני סתם זקן שוויתרו עליו, אחד שמנסה להסביר להם באספות, שקיבוץ זו החברה שהכי קל בה לאנשים להיות בני אדם, ובעקשנות הם מוותרים על זה". קנז אינו מוותר, ואולי בעצם ויתר, אבל מתקשה להתנתק.

בתערוכתו, המוצגת עכשיו במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן: "עולם שאול - מכתבים מארץ ישראל" (אוצרת: הילה פישמן), מתגלה קנז במלוא בשלותו וייחודו. כבר לא מגויס, מנייריסטי ופלקטי כבעבר, עדיין מתגעגע אל מה שהיה יכול להיות ואיננו (היחד, הקיבוץ, המדינה), אבל בהחלט מפוכח, מגובש, עכשווי, ובעיקר מסקרן.

מפתה לפענח את פשר יצירתו: סחרחרת אנושית וגודש של דמויות חד-ממדיות, "קית'-הרינגיות", לצד דימויים, אותיות וסימנים, הממלאים בדחיסות צבעונית מרהיבה של חומרים אקריליים ותעשייתיים, את לוחות הפי-וי-סי הגדולים.



חינוך מ"העולם הזה"
הוא "פולני טהור" כהגדרתו ("אצלנו, הפולנים, היתה חלוקה בין המיוחסים שהגיעו מוורשה או מלודז', לבין יוצאי העיירות הקטנות, הנחותים. אני מהנחותים"), בן גאה לאם הכי פולנייה שאפשר, הכי אוהבת ומגוננת, עליו ועל אחותו. גם בלי שיאמר, ברור שאהב את החינוך המשותף והמוסד, מה עוד שרוב מעייניו היו נתונים בשנים היפות ההן לפעילות חברתית ולכדורסל, אהבתו הגדולה, ורק מעט נותרו ללימודים פורמליים.

החתירה לצדק, ההתייצבות לצד החלשים והמקופחים - בקיבוץ, בספורט, בפוליטיקה - מפעמת בו מילדות, הוא אומר, וחושף: "את החינוך הפוליטי האמיתי רכשתי מ'העולם הזה'. הייתי גונב את השבועון מהמועדון, ודרכו למדתי את האמת לגבי הצד הפלסטיני. חלומות השלום ושתי-מדינות באו מ'העולם הזה', לא מהחינוך השומרי ולא מ'על המשמר' הציוני".

אחרי השחרור, ולפני שהיה לאמן מגויס, תרתי משמע, עבד במטעים בקיץ, ובמפעל בחורף, וחטא בציור. "הציור מלווה אותי מאז שאני זוכר. כילד, הייתי יושב אצל יוחנן סימון בסטודיו הקטן, רואה בו את האמת האמנותית המוחלטת.

ב'אבני' התוודעתי למשה פרופס, מורה-אמן-אינטלקטואל, שהעניק לי את כל הבסיס התיאורטי לאמנות, מטען שמלווה אותי עד היום. בשנות השישים", הוא מעיר, "היתה כפייה מוחלטת של האבסטרקט כאמת היחידה. לקח לי הרבה שנים להבין ולקבל את עצמי עם אמיתות שהן אני".

בראשית שנות השבעים נכנס לעולם העיתונות כעורך גרפי-מאייר-קריקטוריסט. במשך שנה עיצב את מגזין "הארץ", שנתיים עבד ב"דבר השבוע", ושנים רבות ב"חותם" וב"הדף הירוק".

השרבוט הידני של דמויות אמורפיות "משובשות" באלמנטים גרפיים חוזרים, היה סימן ההיכר שלו. "כניסת עידן המחשוב הכריעה אותי", הוא מתוודה, "לא עמדתי בקצב הטכנולוגי. אני מהדור שלא ממש יודע איפה ללחוץ". בין לבין, נטל על עצמו הוצאת ספרים וחוברות על ההיסטוריה של הקיבוץ, והטביע חותמו על קירות ושערים בחוצותיו.

"גן-שמואל", אינו נבוך לומר, "הוא עבורי המולדת. אני מאמין שישנו בי הדי-אן-איי של היצירה החברתית הזאת. היום גן-שמואל הוא מבחינתי כאב כמעט פיזי של אהבה נכזבת. מהמדינה לא היו לי מעולם ממש ציפיות, אבל מהמולדת, גן־שמואל..."



אוסף של בודדים
"הפרקטיקה של הפיכת הציור למעשה תכליתי היא, אולי, הנשמה של הקיבוצניק שבו", מנתח מאיר אהרונסון (אוצר ראשי ומנהל אמנותי במוזיאון רמת גן) את קנז בקטלוג התערוכה הנוכחית. "עשייה היא ערך, לא פחות מהסיבות להיותו בן קיבוץ שנשאר בקיבוץ".

קנז מאשר: "תמיד חייתי עם פחד מחתונה עם אמנות חופשית, ותמיד הגרפיקה, האיור והעיתונות, היו הרגל שנטועה חזק באדמה. האמנות החופשית היתה מס לנשמה, כשיש זמן". כבר לא: "ב-15 השנים האחרונות התרכזתי רק בה, רק במחויבות לעצמי, ומרגע שפניתי אליה, אני כבר לא רוצה ולא יכול לחזור למקום ההוא".

ושרה ברייטברג-סמל (אוצרת ומבקרת) כותבת על העבודות (בסדרה הנושאת את הכותרת האירונית: "בדרך אל האושר"): "המון משפחות נחות במרחב דמוי גן עדן. הנושא, אם אכן זה הנושא, עשוי להעלות מנבכי הזיכרון את ציורי האושר של משפחות העמלים בקיבוץ, שצייר יוחנן סימון, הצייר הרשמי של האתוס הקיבוצי בשנותיו ההרואיות.

"גן-שמואל היה