שם המשפחה מחייב, מבטיח, ואף מקיים. שחר יהלום (32) היא אכן אבן בוהקת ויקרה באמנות הישראלית הצעירה, ומעידות על כך שלוש מלגות ההצטיינות בהן זכתה במהלך לימודיה במדרשה לאמנות ב"בית ברל", ומלגה נוספת מקרן התרבות של אמריקה-ישראל. מלבד זאת היתה מועמדת בשנה שעברה לפרס גוטסדינר של מוזיאון תל אביב המוענק לאמן צעיר, ובמסגרת זו הציגה תערוכת יחיד בשם "ארץ הפטל".

עוד אמנות מקיבוצים:
אמנית חתרנית בעולם של אמונה
פנטזיה בקווים מקבילים - שתי תערוכות חדשות
עוד תרבות, אמנות וסיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בשבוע שעבר התבשרה יהלום על זכייתה (לצד תשעה אמנים נוספים) בפרס "האמן הצעיר" לשנת 2012 של משרד התרבות והספורט, שבצדו גמול כספי של 10,000 ש"ח. בעוד כחודשיים תעזוב שחר את הארץ לטובת לימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, וגם האמריקנים יוכלו להיחשף לפיסול המרתק שלה, שכולל שלל חומרים כגון: זפת, חומצה, עצמות דגים, קרסים, שעווה, דיו וצילומי רנטגן.

ה"סביבות" של שחר יהלום, בת קיבוץ עין דור ובתו של האמן דורון יהלום, לא מזכירות את תבנית נוף הולדתה הירוק ויפה הנוף. מדובר למעשה במרחבים המדמים חורבן אקולוגי, חיים שהתאבנו ונקרשו לאחר אסון סביבתי, מציאות "מפוברקת" שהעבר מהבהב דרכה באמצעות צילומי רנטגן מארכיון הקיבוץ.

כך היה גם במיצב "ארץ הפטל" שכאמור הציגה במוזיאון תל אביב, שהתבסס על תמונה שהתגלתה לה באקראיות באינטרנט, המתארת את ההרס של כיפת "קתדרלת סנט ג'יימס" בסיאטל, שקרסה בשנת 1916 לאחר שהצטברו עליה 15 טונות שלג. הכיפה הקורסת היוותה את תשתית העבודה בה נעשה שימוש בחומרים רבים כדי לצייר מרחב כמעט אוטופי, המבוסס על רישום לוגי של ההרס. המיצב ניסה לשלב בין אורגניות ומכאניקה מתמטית כדי ליצור מרחב זר, מנותק ואחר. החורבן מהווה בסיס לבנייה מחודשת ועל ידי כך הופך החומר להיות התוכן.



בעבודת וידיאו שכונתה "הפרדס" (והוצגה במוזיאון הרצליה), נראית האמנית משוטטת בלילה, עם פנס, בין כוורות לבנות, כבלש המחפש עדויות לפשע. "פעולת החיפוש כתהליך מתמשך של עשייה רחבת היקף - מייצגת את תפישת האמנות של יהלום. בזכות כישרונה יוצא הדופן ביצירת שפה ויזואלית חדשה ורעננה, היא ראויה לפרס האמן הצעיר לשנת 2012", כתב חבר השופטים בנימוקיו להענקת הפרס.

"יצאתי מעין-דור לאחר השירות הצבאי, קודם לטיול הגדול ואחר-כך ללימודי האמנות, אבל אני באה לבקר שם בסופי שבוע ומשם גם לקוח עולם הדימויים שלי", אומרת יהלום. "גם לאבי, האמן דורון יהלום, יש השפעה לא מבוטלת על הדברים שאני עושה. האמנות שהיתה בבית השפיעה עלי לא מעט, אם כי בנעוריי התמקדתי יותר בנגינה בפסנתר ובגיטרה חשמלית מאשר בציור ופיסול. הצד של אימא הוא המוזיקלי.

"האם יש דמיון בין הדברים שאבא עושה למה שאני יוצרת? בהחלט יכול להיות. שנינו מגלים עניין בקונסטרוקציות, בנייה והרס, ולמרות שחומרי העבודה שונים אפשר לראות את הארכיטקטורה הקיבוצית פולשת לעבודות.
איפה בדיוק? בברזל החלוד, בחוטים, באלומיניום. אני אוספת חומרים בחצר האחורית של עין-דור, וגם מאחסנת פסלים קודמים במשק".

שום דבר מהנוף הסובב את עין-דור לא בא לידי ביטוי בפיסול שלך.
שחר יהלום: "אני לא חושבת שהעובדה שגדלתי במרחבים הירוקים של הקיבוץ הופכת אותי למלאה שמחת חיים. ישנן בעיות מעצם היותה של החברה אנושית. יחד עם זאת, יש מקום לזיכרונות טרם ההפרטה".

כאמור, עוזבת יהלום בעוד חודשיים את ישראל בדרכה ללימודי תואר שני באמנות בניו יורק. עד אז היא מלמדת במדרשה לאמנות בית-ברל, וב"מכון אבני". היא מקווה להציג גם במרכז התרבות החשוב בעולם, וללמוד אצל אמנים שעליהם קראה רק במגזינים. אין לה תאריך חזרה, והיא מתכוונת לזרום עם מה שיקרה, או לא, ב"תפוח הגדול".