"גרתי בגבעתיים. חיפשתי עזרה לניקיון הבית ותלשתי מספר טלפון מפתק שהיה תלוי על עץ. חן ענתה", כך מתאר יואב הייט, שחקן מוערך בתיאטרון "אנסמבל הרצליה", את הצעד הראשון בדרכו להיות חבר קיבוץ. הקיבוץ הוא גבעת חיים איחוד, וחן היא אחת מארבעת ילדיהם של חברי הקיבוץ נירה ויוני פרינץ.

עוד על התיאטרון הקיבוצי:
קיבוץ מגל: ממחיזים סיפורים מהחיים
תיאטרון נטו, קיבוץ ברוטו
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"שלושה חודשים בכלל לא ראיתי אותה. הייתי משאיר לה פתק מה אני מבקש, וחוזר אל בית נקי", נזכר יואב. ואז הוא הכין לה קפה והם שתו ביחד, ומכאן הדרך לחתונה לא היתה ארוכה. "חן אמרה לי שכבר מהפעם הראשונה, כשראתה את הבית שלי ובעיקר את הספרים על המדפים, היא חשבה שזה מתאים לה", מספר יואב.

הדבר קרה לפני כתריסר שנים, ולפני כשנתיים, עם שני ילדים, הם עברו לקיבוץ. תחילה גרו בדירה שכורה ולפני כמה שבועות עברו לבית הקבע שבנו בשכונת הבנים בקיבוץ. ובניית בית בשכונה, מה לעשות, מחייבת חברות מלאה בקיבוץ. וכך הפך יואב, יליד נצרת עילית, ל"חבר קיבוץ". חן עובדת כמדריכת יוגה לילדים, ויואב שחקן, ששמו ופרצופו כבר הצליחו לפרוץ את מעטה האנונימיות.

מה שעשה את יואב וחן לקיבוצניקים היא ההזדמנות (ויש שמוסיפים "הנדל"נית"), שהעניק הקיבוץ לבניו ובנותיו. יואב קופץ לשמע המילה נדל"ן. "לא, מה פתאום, אנחנו לא רואים את זה כנדל"ן לעשיית רווחים אלא כאפשרות לבנות לנו בית. 25 שנים אנחנו מסתובבים בדירות שכורות, ביחד ולחוד. עם ילדים, לעבור דירה כל שנתיים-שלוש זה בעייתי. שמחנו לעבור לקיבוץ גם בגלל הילדים, וגם בגלל הקרבה לסבא-סבתא, שאנחנו נעזרים בהם הרבה. זכינו בבית שמשקיף על כל הנוף של עמק חפר, כבר שלושה שבועות אנחנו לא זזים מהמרפסת, אפילו לא הספקנו לפרוק את הארגזים".

קיבוץ לא היה דבר זר ליואב. "דרכם של ההורים שלי בארץ התחילה כחניכי חברת נוער באושה. הם תמיד מזכירים את הקיבוצים לטובה, שידעו לפתוח את הבית לפליטי השואה".

אבל בין היתרונות של החיים בקיבוץ הוא לא מונה דבר שנמצא ברוב הרשימות של נקלטי השכונה - החינוך לילדים. את ילדיהם, גל (11) ונוגה (שש וחצי), לא הכניסו למוסדות החינוך בקיבוץ. "אנחנו מאמינים בחינוך דמוקרטי, והחינוך הקיבוצי היום הוא לא כל כך כזה", הוא מסביר את העובדה שהילדים לומדים בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. חינוך לאמנות: "גל מנגן בגיטרה ולנוגה יש פעילות תיאטרלית וחוג לריקוד אמנותי".

עוד מעגל עם עודד קוטלר
יואב עצמו (בן 46) התחיל את דרכו האמנותית על הבמה בגיל צעיר. מאמצע גיל העשרה היה חבר בלהקת הנוער של עירו, נצרת עילית, ובצבא היה בלהקת המפח"ש (מפקדת חילות השדה) יחד עם אלי יצפאן. אחר-כך למד שלוש שנים בסטודיו למשחק של ניסן נתיב.

"להצגה הראשונה שלי - 'הימלאיה', בפסטיבל עכו - התקבלתי כשבועיים אחרי סיום הלימודים", הוא מספר. "זה היה טוב מאוד בשבילי. לשחקן שרק יוצא מהלימודים הפסטיבל הוא מסגרת מצוינת, הוא יותר ניסיוני, יותר סלחני".

בהמשך שיחק שש עונות בתיאטרון חיפה, כשעודד קוטלר היה המנהל האמנותי שלו. הרשימה ארוכה: "בני ערובה" של עמנואל רובלס; "בריאת העולם" של ארתור מילר; "בית הקפה של ירח אוגוסט" מאת אפרים סידון, "לילה בקניון" של אורלי קסטל־בלום...

בתיאטרון העצמאי של עודד קוטלר, "עת", שיחק ב"מסיבת יום ההולדת" של פינטר, ועכשיו הוא שוב עם קוטלר, בהרצליה. לאנסמבל גייסה אותו המנהלת האמנותית הקודמת, אופירה הניג, במאית עם דרך מיוחדת משלה, "שאהבתי מאוד"; אבל היא נאלצה להיפרד מהאנסמבל. את מקומה תפס קוטלר, שפתח את כהונתו במחזה "אברם" מאת דוד לוין, אחיו הצעיר של חנוך.

"אברם הוא סיפור על יהודים ישראלים, אנשים שנשארו, בעיקר מחוסר ברירה, לחיות את חייהם בתחנה המרכזית הישנה שנזנחה ומנסים לשמור על כבוד החיים", מפרט יואב. "כל אחד מהם חווה חוסר הצלחה בדרכו שלו. אני משחק את הפקח דוד, שאימא שלו גרה באזור התחנה כבר שישים שנה. היא לבדה, אישה חולה וקשת יום שלא מוכנה לשמוע על עזיבת ביתה, אפילו לא כדי לגור עם בנה".



דוד הוא פקח עירוני, את זאת אפשר לראות לפי המדים, אבל אין עליהם שום סימן זיהוי, לא סמל ולא תג. "בדוד יש משהו נעבעכי. יש לו מערכת יחסים טעונה עם האימא, שמפעילה עליו המון כוח. היא לא משחררת והוא לא משתחרר ולא מצליח ליצור מערכת יחסים עם אישה".

דוד מחזר ללא הצלחה אחרי נערה שמעדיפה את האגרופן השכונתי, והוא מתנדנד בין תפקידו כמי שאמור להשליט סדר לבין הרצון לעזור לאנשים קשי היום וחסרי התקווה. הוא מעלים עין מהעובד זר הרומני חסר התעודות, שמגלם השחקן איצ'ו אביטל, ומשוחח כשווה עם עובד הניקיון ממוצא אתיופי, שמגלם השחקן שי פרדו.

על הר