עבודת הווידיאו האחרונה שהציגה ג'יין סימון, אמנית צילום וידיאו מקיבוץ סעד, היא חתרנית תרתי משמע, ולא רק משום שמדובר בחברת קיבוץ דתי שמופיעה בסרט כשלגופה בגד ים חושפני. בווידיאו, הנקרא בפשטות "Variations", מצולמת "השחיינית" החתרנית (מלשון חתירה) כשהיא מתחככת עם דמות שחקנית הקולנוע הידועה סקרלט או'הרה, שכיכבה ב"חלף עם הרוח", עם המשפט הידוע: "האדמה היא הדבר היחיד בעל הערך בעולם הזה".

עוד תרבות ואמנות מקיבוצים:
עמוס מוקדי: "הילדות בקיבוץ - שנות האור שלי"
אייר את ילדותנו: תערוכה לזכר שמוליק כץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"פעולת השחיינית", אומרת סימון, "היא סיזיפית. השחייה משמשת אותה כאמצעי מעבר בין העולמות, בין היבשה לים, בין מציאות לדמיון ובין עבר להווה". מבלי שתאמר זאת במפורש מכוונת סימון (בת חמישים ומשהו, נשואה ליהודה ואם לשלושה בנים ולשתי בנות) אל עצמה, כמי שמעלה שאלות על זהותה, מקומה בעולם ומשמעות חייה.

כאשר בתנועותיה הקצובות היא ממשיכה לחתור ללא הפוגה, בעודה נאחזת בדמויות האיקוניות מהעבר, מהקולנוע ומהספרות - תוהה סימון האם אנשים אכן יכולים לטעון לבעלות על האדמה ומה המחיר לכך.

גלעד שליט כמותג
התערוכה, שהוצגה בחודש מאי האחרון בגלריה של קיבוץ בארי (אצרה: זיוה ילין), היוותה המשך טבעי לעבודות הצילום והווידיאו שיצרה ג'יין סימון בעבר, ושהעלו שאלות אישיות וחברתיות בפי דמויות שאימצה האמנית יוצאת הדופן.

סימון יצרה, למשל, מיצג וידיאו שהסתמך על התיעוד של גלעד שליט בשביו, כשהוא קורא מהדף הודעה המכוונת למקבלי ההחלטות בישראל. תחת הטקסט המצמרר החדירה קול אחר, המדבר כביכול מפיו של שליט ועוסק בהפיכתו למותג ולאייטם מציצני ותקשורתי. אלון גרבוז, מנהל הסינמטק בו הוקרנו עבודות הסיום של בוגרי האמנות במכללת "ספיר", דאג שמיצג הווידיאו ישודר לפני הקרנות הסרטים.



פרויקט הצילום הראשון של ג'יין סימון במסגרת לימודי האמנות בספיר, לפני כחמש שנים, התמקד במשפחתה הגרעינית. "צילמתי את חמשת ילדיי, את עצמי ואת בעלי, וגם את אמו הקשישה. עשיתי זאת מתוך תחושת הזמן החולף והנמוג. אלה היו הימים שלפני הגיוס לצבא של שני הבנים הגדולים, ומאוחר יותר של הבנות הצעירות יותר, ימי אל-חזור.

"הנפשות הפועלות תועדו בנוף הפתוח ובבית, כשהן מישירות מבט קדימה בנוסח ציורי הרנסנס. עשיתי מעין הפרדה בין הנשים לגברים, מתוך עמדה מתריסה של אימא מתוסכלת, והיה בזה משהו חתרני כשתיארתי את מלח הארץ שהולך להילחם - בעבור מה? דרך התמונות גם שאלתי מה עושה אימא כמוני כשהיא מוליכה את ילדיה למציאות קשה כזו".

וזה חלחל גם לעבודת הווידיאו המאוחרת יותר על גלעד שליט בכלא, זמן קצר לפני שיצא לחופשי?
ג'יין סימון: "הווידיאו הזה עשה הרבה רעש. דרך פיו של גלעד השמעתי ביקורת על השימוש הנלוז בדמותו לצרכים פוליטיים ותקשורתיים. באותה תקופה הוא היה מעין 'פרה קדושה', עמד במרכז הקונצנזוס, ואני פגעתי בדימוי המציצני הזה. זו היתה נקודת מבט של אימא, שכולם ניכסו לעצמם את הילד שלה.

"אין לי תשובה ברורה איך הייתי נוהגת במקום אביבה שליט, בוודאי הייתי נלחמת על הבן, אולי אפילו יותר ממנה, אבל העיסוק הציבורי בגלעד שליט פשוט הגעיל אותי. נותרתי עם יותר שאלות מתשובות".

מאמינה ולא דתייה
חברי קיבוץ סעד כמעט אינם נחשפים לצילומים ולמיצגי הווידיאו של ג'יין סימון. לטענתה, קיבוצה לא ממש רווי באמנים או מבין שפה אמנותית מודרנית. החברים דווקא התחברו לפורטרט קיבוצי ענק שעשתה, במסגרתו צילמה את כלל חברי הקיבוץ. "אבל אני מאוד נזהרת עם האמנות החתרנית שלי בתוך הקיבוץ. היתה כאן אמנית צעירה שהציגה עבודה חושפנית שתיעדה הליך של נידה, על כל הפרטים המדממים הקשורים בכך. היא פשוט הפסיקה ליצור בעקבות הסערה שהתחוללה כאן. הדיבור שלי הוא פחות פנימה ויותר החוצה. לעולם הגדול ולא לקיבוץ".

ובכל זאת, צילמת את עצמך בבגד ים.
"אני לא ממש מתלבשת לפי כללי הטקס. בלי כיסוי ראש או שמלות מתחת לברך. מגדירה את עצמי כמאמינה ולא כדתייה. אני הולכת לבריכה בבגד ים, בשעות המעורבות של הגברים והנשים, ולא בשעות הנפרדות.
הבריכה מהווה עבורי מעין מיקרו-קוסמוס של העולם, וזה בא לידי ביטוי בעבודה. המגבלות בקיבוץ סעד מפעילות אותי, ולא להפך.

"המסורת והנוקשות גרמו לי להגיד דברים בדרך אחרת. ויש מחיר לטוטאליות שלי. אני אם למשפחה מיוחדת בדרכה. יש לי בן שהתחתן לפני כמה ימים, והוא וכלתו דתיים מאוד, ויש לי בן שהוא חילוני לגמרי. אותו דבר באשר לבנות, הן שונות זו מזו".

ג'יין סימון נולדה בטורונטו, קנדה, ועלתה לארץ במהלך שנות השבעים. היא לא היתה דתייה, אבל גם לא חילונית גמורה. גם היום אינה אוהבת הגדרות. היא למדה