יונה, נכדם של אריך וברטה פומרנץ, שהקדימו את פרוץ המלחמה ועלו ארצה מגרמניה מטעמים ציוניים מובהקים, נולד צבר. הוא בא לעולם בקיבוץ שהפומרנצים נמנו עם מייסדיו, מרחמה של מתנדבת גרמנייה שנעלמה לאחר לידתו, אחרי שאביו נהרג במלחמת ששת הימים. יונה נקרא על שם אביו, והוא גדל ונהיה "בנמשק" להלל, מהמוצלחים-המובחרים האלה, שכל נתיבותיהם הצלחה והישגים, והוא אינטליגנטי, מצחיק, "והעיקר - החבר הכי טוב שיש".

עוד ספרים וסופרים מקיבוצים:
שכול, יתמות ואבא חדש בספרה של נעמה מגרי"ל
עמוס עוז חוזר לקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

אחרי שיעשה חיל בצבא, כמצופה וכצפוי, יסתבך במהלך שירותו במקרה טרגי - מותה של אישה ערבייה, שיש לו חלק בו - אך ינקפו שנים, וסדרת שיחות עם פסיכולוג, עד שיתחוור לו עד כמה טראומטי היה המקרה, וכמה יכסוס בנפשו וישבש את חייו. במנוסתו מעצמו ומההוויה המקומית המעיקה, יגיע לברלין, דווקא אליה, הלא היא נינווה של זמננו, ויתמודד בה עם השדים הרודפים אותו. וכמו להכביד על חייו (ועל העלילה) עוד יותר, הוא מתוודע שם לפלסטיני, ויחד הם מנהלים מרדף, ובמהלכו גם דיון פילוסופי על יחסי יהודים וערבים, שתכליתו וסופו מפתיעים וטעוני סמליות.

נולד עם כפית קולטורה
עמוס מוקדי - המחבר של הספר הטרי, המרתק הזה, "מלאכים על התקרה" (הוצאת "כתב"), הכתוב בשפה מרהיבה, רב-שכבתית, שמתאימה עצמה בלוליינות לחלוף הדורות ולרוחות העיתים - ברא רומן שהוא ריאליסטי, אבל גם סוריאליסטי וסימבולי במידה לא מעיקה, בו בזמן. אוטוביוגרפי? "לא ממש", עונה מוקדי, "אבל הכי קרוב לזה, מכל הספרים שכתבתי. לקחתי את הסיפור האישי שלי, והקצנתי אותו".

היקף הביוגרפיה האישית, מארג הקשרים המשפחתיים והחברתיים, ורשימת העשייה וההישגים האמנותיים של מוקדי (80) - מספיקים לשלושה אנשים נמרצים, מבוגרים ממנו, בעוד מראהו, והחיוניות ששופעת ממנו, כשל אדם צעיר בהרבה.

הוא נולד עם ייחוס: אביו היה יהושע ברנדשטטר (מוטי זעירא כתב עליו את הספר המקסים: "איש אהבות"), איש העלייה השנייה, שומר ופועל חקלאי במושבות, ממייסדי קיבוץ בית-אלפא, ממשביחי עדר החלב הישראלי, לימים מנהל "הבימה", מפיק ויוצר סרטים, ובאחרית ימיו - צייר נאיבי מוערך. אשתו השנייה (אחרי רחל קטינקא), אמו של עמוס, היתה מרגוט קלאוזנר, אשת קולטורה יוצאת גרמניה, שהביאה ארצה את תיאטרון "הבימה", יסדה את אולפני הרצליה, ונודעה בפעילותה בתחום הפראפסיכולוגיה.



עמוס עצמו התחנך במשמר העמק (ולשם עוד נחזור בשמחה), ובבגרותו פיתח קריירה מרשימה בתחום התיאטרון: למד את המקצוע בלונדון, נעטר שם פרסים (אחד חלק עם ג'ודי דנץ'), הקים תיאטרונים שם ופה, ביים ושיחק על במות פה ושם, וערך סיבוב הופעות גם בארצות הברית. במקביל, כתב לרדיו, לבמה ולקולנוע, והפיק את "צלילה חוזרת", זוכה פרס הסרט הטוב, 1981, ושני סרטי שיתוף פעולה באזורי סכסוך.

שבעה ספרים כתב (ביניהם הטרילוגיה "חיי נביא", על עמוס הנביא, וספר עיון מקורי, "פרדיגמה יהודית חדשה"). באחרון, "מלאכים על התקרה", שהשיק לפני שבועיים, הוא חוזר אל שנות הילדות והנעורים במשמר-העמק - "שנות אור", הוא חוזר ומכנה אותן, בפנים מוארות, אחרי שמיצה את כל הסופרלטיבים האפשריים.

שנים מעצבות במשמר-העמק
"הפכתי לחלוץ כשהייתי בן חמש", אומר עמוס. "הוריי חיו בתל אביב, היו מעורים מאוד בחיי התרבות ועסוקים בניהול תיאטרון הבימה, שהיו שותפים בהקמתו. גם כשחי כבר בעיר, אבא היה קרוב מאוד להתיישבות ולקיבוצים. היה ממשביחי הפרה הישראלית הדלה, זה סיפור מרתק בפני עצמו, ופעיל בהדרכת הרפתנים בארץ, והיה גם ממתכנני ומקימי מוסד שומריה במשמר-העמק, יחד עם מרדכי שנהבי והמחנכים הנהדרים שהיו אז".

בגיל חמש הביאו אותו הוריו למשמר-העמק, ללמוד בבית הספר המקומי, לפני שיעלה דרגה ויצטרף גם הוא למוסד הנכסף, תמורת שכר מופלג ששילמו ההורים: ארבע וחצי לא"י לשנה.

ככה, הביאו והשאירו אותך, לבדך?
עמוס מוקדי: "הביאו אותי לא סתם, במכונית שלהם, מן המכוניות המעטות שהיו אז בארץ", הוא צוחק, ומציג תצלום דהוי המתעד את ההורים העסוקים ובנם, לצד המכונית המגונדרת, נדוניה שהביאה אמו, כשברקע בניין המוסד החינוכי החשוף.

"כשהתיישבתי לכתוב את הספר, החלטתי שכדי לעבוד על ההקדמה, המתארת מאין הגיע הגיבור בן הארבעים, אני צריך שוב לחוות אווירה של קיבוץ", הוא מספר. "נסעתי צפונה, התיישבתי בהרדוף, התחלתי לכתוב, ונסחפתי. אני יושב, והסיפור שואב ושואב אותי, וההקדמה מתארכת לכדי ספר בפני עצמו, ומה שמתקבל בסוף, זה ספר שחציו קיבוץ, וחציו ברלין. המון דמויות צפו ועלו מהקיבוץ, שהוא שילוב של משמר-העמק והזורע, הקיבוץ השכן, שהיינו אתו בקשרים מצוינים".



חסך