כמו צייד דרוך וסבלני הממתין לטרפו, כך אורב מתי חלילי ל"קורבנו" הוויזואלי. הראשון אוחז בידו כלי משחית, השני מצלמה דיגיטלית, אבל הציפייה לעיתוי המושלם בו תלחץ האצבע על ההדק מאחדת בין השניים. הצייד מחסל באכזריות, הצלם לוכד ברכות, ושניהם תולים את הניצוד לראווה על האנקול.

עוד צלמים מקיבוצים:
הצלם זיו שדה: "רק בתל אביב התקלפתי מהשקרים והסודות"
הצלם שכמעט ואינו רואה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

אין זה בטוח כלל שחלילי (70), בן וחבר קיבוץ משמר העמק, יאהב את ההשוואה המיליטנטית, אבל כך חשתי לנוכח צילומיו המרהיבים שקובצו לאחרונה בספר "מראית עין" (בהוצאת העמותה הבינלאומית לאמנות i.c.u - international cultural union), בבלוג ויזואלי, ובתערוכה שתוצג בקרוב ברמת השרון.

לא אחת נדמה שחלילי מביים את הסצנה האורבנית או האורגנית, מייפה אותה בסיוע "פוטושופי" מרכך או מקצין, אבל למעשה, מלבד כמה "השתלות" בפריים (בעיקר של בדים צבעוניים ומרחפים) - הוא מסתייע אך ורק באור טבעי, בצל חולף, באדם או בחיה שחדרו לפריים בלא ידיעתם.

מתי חלילי מעדיף את מצלמת ה"אולימפוס" הדיגיטלית הקטנה על פני ציוד משוכלל ומרובה עדשות מקרבות או מרחיקות. "אני טוען שבמקום 'לייקה' יקרה וכבדה, מושא הערצתם של צלמים רבים, עדיף להשקיע בערימה של דפים שיקובצו לספר שיופץ בכל העולם - כמו עם 'מראית עין', שעלה לי 50 אלף ש"ח, ומביא מקבץ מעבודותיי. המצלמה הקטנה שתלויה על הצוואר שלי כל הימים מזמנת לי מיידיות ואותנטיות, ולא מחרידה את הסביבה משלוותה. אני נושם ומצלם לסירוגין, ונדמה לי שרואים את זה בעבודות".

רבים משוחרי אמנותו של מתי חלילי, החובש דרך קבע כובע לבן רחב שוליים, מכירים את תצלומי העמק המדהימים שלו - אותן חבילות הקש ועיגולי החציר הגדולים, באלות הכותנה המכוסות פלסטיקים אדומים וצהובים, חמניות נושבות ברוח לצד פגר של ציפור או צמר כבשים. פחות מכירים את הסדרות ה"אורבניות", שלא נעדרת מהן ביקורת פוליטית וצרכנית.

כבר זמן רב הוא עוקב אחר דמותה הקלאסית של מונה-ליזה שהפכה לשלט פרסום על רקע בלוקים כעורים, הודפסה על כלי בית קיטשיים להחריד, ומתנוססת בנצרת ובכפר יפיע תחת ועל כל עץ רענן. באותה נשימה ממש הוא מתעד מכוניות שקווי המתאר שלהן נסתרים מהעין לאחר שכוסו בבדים, בפרחים ובעוד נספחים.


"חשבתי על הנסיך הקטן שמתאר בדמיונו נחש בריח שבלע פיל ובשל כך איבד את צורתו המקורית", אומר חלילי. בתוך כך הוא מוליך את העדות לגדר ההפרדה, לשולי החצרות האחוריות, ליער השרוף בכרמל. הסצנות בהן חרגה התערבותו מעבר לתיעוד הפסיבי הן אלה של הנוף הכפרי. כשהוא משליך מול העדשה בד צבעוני, המקבל חיים משלו, יוצר חלילי תמונה מהפנטת של תנועת מחול בטבע הדומם. כך עשה כשצילם סוס, והבד הפך לכנפיו כאילו היה פגסוס מודרני.

"בתוך עמי אני יושב, מלווה במשפחתי ומוקף בקהילה שיתופית (קיבוץ) שבה אני שותף, מצלם ונושם לסירוגין", כותב מתי חלילי בהקדמה לספרו החדש. "עבודותיי הוצגו במוזיאונים ובגלריות כמוזיאון ישראל בירושלים ומוזיאון ארץ ישראל ברמת-אביב. אני בא ממבט של התבוננות, ומהצורך להבין, והנה - הספר, שנעשה דרך הרגליים, הראש והלב - חשוף ופתוח".

בהמשך הוא מקדים דברים לפרק "מעמק הלב", בהתייחסו לנוף האופף את קיבוצו: "צילומים אלה, בשדות סביב ביתי, מתכתבים עם נופים חקלאיים מימים עברו, בתמונות של ההווה הפיסולי. תיאטרון זה, מעשה ידי עובדי האדמה, נמזג ברגשותיי ובמחשבותיי. אחרי שהכל יתכלה - יספרו התמונות".



לאחר השריפה בכרמל עלית מהעמק להר, ותיעדת את ההרס והכיליון שנוצרו לצד היופי של הצבע האדום-ירוק שבצבץ מבעד לשחור.
מתי חלילי: "ההר השרוף סחף אותי מבלי שאוכל לעצור. יום לאחר שגוועה האש עליתי למעלה. היה ליקוי שמש וזה העצים את הרושם הקשה, האפל, שהותירה השריפה. ממש יער ההריגה. זה היה מזעזע ומדהים בעת ובעונה אחת. במשך יום שלם צילמתי, ושבתי ועליתי לשם גם אחריו. כך ראיתי שילוב מדהים של שחור-אדום-ירוק שנותר למזכרת.

"מצאתי בשטח משקפי ראייה חרוכים, מעוקמים. שאריות בד. לא יכולתי שלא לחשוב על השואה. מאוחר יותר נוצרו מעין 'פינות זיכרון' מאולתרות לצד אנדרטאות אישיות. דברים שילדים כתבו. צילמתי הכל לפני שייכחד. התמונות האלה לא נועדו לספר, ולא לתערוכה. אפשר לראות אותן רק בבלוג שלי: 'לחשוב צילום - פוטומתי'".

כיצד אתה מנווט בין הצילום הישיר שלך, נטול האמירה הפוליטית, לבין זה המותח ביקורת על החיים כאן ועכשיו?
"לדעתי אין דבר כזה, צילום אמיתי. הכל בלוף. אתה בוחר פריים, זווית, שעה מסוימת בה האור יוצר מצב. הכל יכול להראות מתוזמן ופוליטי או ישיר וחף מהתייחסות אישית. יש מידה לא קטנה של הומור בצילומי