"על המדרכה מרחוק אני רואה אנשים. עכשיו צהריים, ואין אף אחד על המדרכות, רק האנשים האלה, שאני לא מכירה. 'אימא, בואי מהר, הגיעו חיילים. אולי זה אבא? אימא, אבא בא עם חיילים'. אימא מסתכלת על החיילים, פתאום היא בוכה.

עוד ספרי ביכורים של קיבוצניקים:
ספר ביכורים לקיבוצניק החולה בתסמונת נדירה
מסע מהקיבוץ, דרך אהבות ויבשות, עד ל... ספר
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"זה בכלל לא אבא שלי. הם אפילו לא דומים לאבא שלי. לאבא שלי יש מדים מקומטים עם הרבה כיסים, ולהם יש מדים יפים וחלקים. אימא נכנסת הביתה ועושה עצמה עסוקה. 'אימא, הגיעו חברים של אבא, למה את לא באה לראות? אי-מא, הם באים אלינו'. אימא לא עונה לי. פתאום מגיעה גם האחות של הקיבוץ, ונותנת לאימא זריקה. מאירה באה לקחת אותי, אבל אני רוצה להיות עם אימא..."

הכותבת היא נעמה מגרי"ל (47), בת קיבוץ חמדיה. אמה, יעל ידידיה מחמדיה, עיתונאית וכותבת מוכשרת בפני עצמה. האב שלא חזר, כי נפל בקרב בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, הוא שלמה, שכונה חתולי, בשל עיני החתול שלו.

בספר הביכורים שלה, "קשר סבתא" (הוצאת "אופיר ביכורים"), היתמות שנפלה על נעמה בגיל שנתיים אינה כל הסיפור, ואפילו לא עיקרו. "כנראה מעולם לא הרגשתי ממש יתמות", היא אומרת. "שלוש שנים אחרי שאבא נפל, התחתנה אימא עם אילן, חבר מהגרעין של אבא שלמה, שגם הוא לחם בגבעת התחמושת, והוא לנו, לי ולאחי, שנולד אחרי שאבא נפל - אבא של ממש, כל השנים".



זה ספר מרתק, ולא רק משום שיש בו "סיפור" - שכול, יתמות, אבא חדש, נעורים בקיבוץ מופגז, אשפוז בשל מחלה אנושה, מחלתה הקשה של אמה, והשתלת הלב שעברה בפולין - אלא גם משום שנעמה יודעת לספרו במעין יומן, כתוב בגוף ראשון, ש"מתבגר", בשפתו ובתובנותיו, ככל שמתבגרת היא. למרות הרגעים הקשים וההתמודדות עם המוות, דומה שחוט של הומור וחיוניות שזור בסיפור לכל אורכו.

למה השם "קשר סבתא"?
נעמה מגרי"ל: "במהלך הסיפור מגלים הקוראים פרטים וסודות מהעבר, דורות אחורה. מהסיפורים של הסבתות הבנתי שדברים שקורים היום, מושפעים במידה רבה ממעשים של הדורות הקודמים לנו.
גם אנחנו, מתוך בחירתנו בצד זה או אחר, במעשה זה או אחר, נשפיע על חיי הדורות הבאים. לטוב או לרע.

"הסבתות בעצם מבטאות רעיון, או שאלה, ששבה ועולה לאורך הספר כולו: באיזו מידה אנחנו אדונים לגורלנו? האם גורל הוא דבר נתון, שאין מפלט ממנו, לטוב ולרע, או שהרשות הנתונה, היא שמכתיבה את חיינו? בחיים שלנו, של אימא ושלי, יש כל כך הרבה צמתים וסיטואציות שהעלו כל פעם את השאלה הזאת, ומצאנו עצמנו מתפלספות עליה שוב ושוב".

מה עשתה לך כתיבת הספר?
"הכתיבה רוקנה ושחררה אותי. הסיפור ישב כמשקולת על כתפיי, הייתי חייבת לספר אותו. עכשיו אני מרגישה קלה יותר, וכבר עסוקה בכתיבת הספר הבא".