"אני מרחף, תמיד ריחפתי, והצילום מבחינתי הוא מקום לרחף אתו ובאמצעותו. אבל כשאני מצלם - הכל זז הצידה - התהיות, החששות, הפחדים. שם אני ממוקד וברור", מעיד על עצמו הצלם זיו שדה, בן קיבוץ דליה שגדל בקיבוץ אפיקים.

עוד צלמים מקיבוצים:
צלם הציפורים מהקיבוץ זכה בתחרות צילומי טבע
הצלם שכמעט ואינו רואה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הוא עזב את הקיבוץ לפני שמלאו לו עשרים, ברח מהשקט הירוק והלוחץ אל האורבניות הרועשת והמפויחת - והתחיל לנשום. לאט. השינויים הדרמטיים בחייו הגיעו מאוחר יותר. בינתיים הכיר אנשים בתעשיית הצילום, והחל לעבוד עבור גופים שונים - עיתונים, מגזיני אופנה, משרדי פרסום. כיום מתפרסמות עבודותיו בעיתונים יומיים, צילומיו מתנוססים על שלטי חוצות ענקיים ומקשטים הפקות אופנה מושקעות, פרסומות, מודעות וקמפיינים גדולים לחברות מסחריות, יש לו טור קבוע במגזין TimeOut התל אביבי, ועוד.

ב-30 ביוני תיפתח תערוכת יחיד שלו במסגרת "שנת העיצוב" ב"גלריית המשכן בבית מאירוב" בחולון. בתערוכה, שתיקרא "Lust for Clouds" ("תשוקה לעננים") יוצגו כשישים עבודות בשחור-לבן ובצבע, רובן ככולן מקושרות, לפחות בעיניו של שדה, לעיצוב: צילומי ארכיטקטורה, נופים אורבניים, גופים אורגניים, גופים אנושיים - נשים וגברים בעירום חלקי ומלא, תקריבים ממוקדים על פנים - עיניים, אישונים, הבעות ומבטים, ועוד. במקביל לתערוכה זו יוצגו שבעים עבודות נוספות שלו לאורך שדרת דב הוז בחולון.

"הכל מבחינתי קשור לעיצוב", הוא מסביר. "בניין או מגדל, אוטובוס או גוף אנושי, מה שזה לא יהיה, אני תמיד מוציא את האובייקט המצולם מהקונטקסט הרגיל שלו ובעצם הופך אותו ל'משהו' מעוצב".

"הדחקתי, הסתרתי, פחדתי"
שדה (26) נולד בקיבוץ דליה לחדווה וצביקה שדה, נישואים שניים לשניהם. מאמו, בת קיבוץ דליה, יש לו אח ואחות (בן נוסף מנישואיה הראשונים נהרג בתאונת דרכים), ומאביו, שנולד באפיקים, יש לו שתי אחיות ואח. כשהיה בן שנה חזרו הוריו לאפיקים. כשלמד בתיכון התגרשו. שניהם חיים היום באפיקים, וכך גם שניים מאחיו ואחת מאחיותיו עם משפחותיהם.

שמו, זיו - הולם אותו. הוא חינני ומתוק, רגיש וקשוב לזולת, צנוע וביישן. רזה מאוד, עדין בנפשו ובגופו, הריחוף הפנימי המלווה אותו כל חייו משתקף בהליכותיו ובהתנהלותו. מחמאות גורמות לו להסמיק, אבל כשהוא צוחק משהו קל משתחרר בו, מקרין אור וזיו על סביבתו. הסטודיו שלו ממוקם ברחוב שוקן. כלי התחבורה שלו בעיר הוא אופניו, המעבירים אותו ממקום למקום "כולל ציוד, מצלמות, חצובות וכל מה שצריך, רק עם אופניים, תמיד ולכל מקום".

שדה, הומוסקסואל מוצהר, יצא מהארון רק לפני שלוש שנים. "דיברו עלי שאני הומו מאז שהייתי ילד, ואני בעצמי הרגשתי והבנתי את זה לפני הרבה שנים, אבל בכל חיי בקיבוץ לא העליתי בדעתי שום אפשרות להודות בזה, להוציא את זה החוצה. הדחקתי והסתרתי, ובעיקר פחדתי. גם אחרי שעזבתי עדיין לא יכולתי 'לצאת מהארון' - לא רק המטפורי, אלא מהארון הפנימי שלי. לקח לי שלוש שנים בתל אביב להעז ולצאת, להגיד לאחרים את מה שסופסוף אמרתי לעצמי, להתקלף מהשקרים ומהסודות. עכשיו אני משיל את הקליפות. יש לי עדיין הרבה קליפות להעיף מעצמי, בכל מיני היבטים בחיי. המצלמה והצילום, העיסוק בצילום, ההכרה והיכולת להתפרנס מזה - נתנו ונותנים לי את הכוח להיות אני".



"הצילום שומר עלי"
ביישנותו וצניעותו מנוגדות, כביכול, להחלטתו לפתוח את לבו ולדבר בפומבי על בחירותיו בחיים - צילום, מיניות, ילדותו וקשייו כנער מתבגר בחברה קיבוצניקית גברית "מאצ'ואיסטית" קשוחה, ויתורו על שירות צבאי, יציאתו מהארון, חייו בתל אביב, התבגרות, קבלה עצמית, סליחה ותקווה. "השיחה הזו היא חלק מהשלת המחסומים והיציאה לחופשי", הוא מחייך.

מתי התחלת לצלם?
זיו שדה: "בבית הספר היסודי. הייתי ילד מעופף, מרחף, עם הפרעות קשב וריכוז. לא הצלחתי לשבת בכיתה, לקרוא טקסטים, הכל היה מתבלבל לי. יצאתי המון החוצה, ואיכשהו מצאתי את עצמי עם מצלמת הווידיאו של בית הספר. וידיאו היה מקצוע בחירה. היינו באים, רואים סרט והמורה הסבירה על סגנון צילום. זה סקרן והפנט אותי והושיב אותי על הכיסא. לבר־מצווה קנו לי מצלמת וידיאו וצילמתי כל הזמן. לא למדתי, לא השתתפתי בשיעורים, רק צילמתי".

הסביבה הסכימה? ההורים, המורים?
"ההורים הבינו אותי ואת קשיי ונתנו לי את החופש לעשות מה שהיה נכון ומתאים לי. הם הבינו שהצילום שומר עלי ותמכו בי לגמרי בעניין הזה. למזלי הגדול לא קיבלתי 'ריטלין'. השקיעו את כל המשאבים, רק שאצא בסדר, שלא אלך לאיבוד. כשאני חושב על זה היום אני אפילו בשוק כשאני נזכר עד כמה הם תמכו בי".

אז במקום ללמוד נהיית צלם?
"אחי יואש נתן לי את מצלמת הפ