ביום חמישי הקרוב (19.4) תצפין מקהלת האיחוד לעיר סכנין. לא מדובר בקהל שגרתי ובקונצרט מן המניין, אלא באירוע מוזיקלי שיתרחב לכדי מפגש בין-תרבותי, שיכלול גם סעודת מארחים ואמירות נימוסין.

עוד תרבות ואמנות מקיבוצים:
מאז ולתמיד - חברים מספרים על הגבעטרון
עמוס עוז חוזר לקיבוץ בספר חדש
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בשני הצדדים מקווים להמשכיות כלשהי, שתיפתח מאולם התרבות של סכנין, עם מוזיקה קלאסית מערבית, כמה שירים ישראליים, שירת מקהלה ערבית ושירה משותפת. יש גם מי שכבר מתרגשים וקוראים לזה אחוות עמים.

ראש העיר מתגייס
למעשה מדובר באירוע שהתגלגל אל תחילתו באופן די מקרי. לזאביק פלד, בן וחבר קיבוץ אפיקים בעבר, ובהווה מהנדס בניין וחבר ותיק במקהלת האיחוד, עסקים משותפים המפגישים אותו לעיתים תכופות עם קבלנים ערבים מאזור הגליל. הקשר הטוב הזה הוכיח עצמו לפני כשנתיים, כאשר החליטה הנהלת המקהלה להסתייע בתרומות ידידים שיאפשרו מסע קונצרטים מתוכנן לפורטוגל, תחת הכותרת "מאה שנות קיבוץ". אחד התורמים הנדיבים למסע המזמר הזה היה עלי סעדי, קבלן ערבי מוסלמי אמיד מהכפר עראבה, מידידיו הקרובים של פלד.

הרומן הזה לא נגמר ב"סתם" תרומה חד-פעמית. סעדי, בוגר הטכניון, הפך לידיד התזמורת, הוזמן לקונצרט או שניים וזכה בכבוד ובמתנה. "חשבתי שאנחנו חיים זה ליד זה ובעצם לא מכירים זה את זה", מסביר פלד את מסלול הידוק הקשר. "עלי אדם מאוד ליברלי, מאוד פתוח. שאלתי אותו פעם למה שלא נביא את המקהלה הקיבוצית אל סכנין, כי בכפרו, עראבה, אין אולם מתאים".

התבשיל הזה נשאר על להבה קטנה גם אחרי שיבת המקהלה הביתה מפורטוגל. פלד, בביקור תנחומים בסכנין, לרגל פטירת אמו של אחד מעובדי סעדי, התוודע אל עדאל אבו-ראייה, מנהל התיאטרון של סכנין, עמו המשיך לרקום את הרעיון. אבל עם כל הכבוד לאבו-ראייה, מנהל תיאטרון טוב ככל שיהיה, הוא לבד לא יכול היה להרים פרויקט כזה. החברים טכסו עצה, רתמו לעניין את מאזן גנאיים, כבוד ראש העירייה, ולא התאכזבו.

המוזיקה יצרה קליק
לפני חודשים מספר יצאה המשלחת הקיבוצית בראשות דני וולך (מקיבוץ מגל), המנהל, לצד מנצח המקהלה רונן בורשבסקי ואיש הקשר פלד, לראות בדיוק על מה מדובר ולסגור קצוות בסכנין. סכנין אינה עיר מפוארת. לדאבון הלב, היא למעשה עוד כפר ערבי, שההבדל בינו לבין כפרים מוכרים אחרים באזור הוא שברשותו אולם קונצרטים נורמלי פחות או יותר. מעין בית-תרבות מסודר למדי, עם 300 מקומות ישיבה בקירוב.

בביקור הראשון בסכנין, מודה וולך, חש "מסויגות, מעין פוליטית", הוא מנסה להסביר תחושות מעין סטריאוטיפיות. "כאשר אתה מתארח בכפר ערבי אתה מצפה לקבלת פנים חמה, כזו של אחוות עמים. במפגש הראשון זה לא היה. לא ויתרתי. ניסיתי שוב ושוב לחזר אחריהם, עד שיום אחד הגיעה ההזמנה מאבו-ראייה: 'יש פסטיבל תיאטרון ערבי בעכו, אני מביים שם, אני מעוניין להזמין אותך ואת רעייתך להיות אורחיי'". למהלך הזה בדיוק ציפה וולך. בפסטיבל אמנם לא היה תרגום לעברית להצגה, וולך לא ממש ידע אפילו במה היא עוסקת - אבל המוזיקה והאווירה, הוא אומר, יצרו את ה"קליק".

בביקור נוסף, לפני שבועות מספר, התארחה המשלחת אצל גנאיים, ראש העיר. פלד: "הצגתי לפניו את החזון. לא הייתי צריך לשכנע הרבה. שום דבר לא הרתיע אותו. הוא אמר: 'אני נותן את חסותי ותמיכה כספית', זימן את סגנו והטיל עליו לרכז את הנושא מטעם העירייה. די הפתיעה אותי הנכונות המיידית להיפגש אתנו ולשתף פעולה, למרות שמדובר בעיר לא פשוטה, שמוטל עליו עול רציני של ניהול ענייניה השוטפים".

את עלויות החפלה המסורתית (ארוחת צהריים חגיגית למקהלה ולמלוויה) נטל על עצמו סעדי הידיד. מה שנותר עדיין פתוח היו שאלת העיתוי ותוכנית הקונצרט: מתי יופיעו? בקיץ, כידוע, חם ולח, ואולם ממוזג בסכנין עדיין אין. בחורף, בצפון, גם זה לא סוד, קר מדי. אז באביב.

רפרטואר בקונצנזוס
על הרפרטואר עברו בדקדקנות. התוכנית נקבעה במשותף: "מיסה קריוז'ה" של אריאל רמירז הארגנטיני (עם סולנים בליווי האנסמבל למוזיקה הלטינו-אמריקאי, בניהולו של נתן פורמנסקי מנירים), מוזיקה קצבית מתאימה לכל נפש. על פי בקשת המארחים, תושר מיסה של שוברט. וכמובן, אי-אפשר בלי שירה ישראלית. "רק שלא תביאו לנו שירי מתנחלים", ביקשו המארחים, ספק בחיוך ספק ברצינות.

המקהלה תשיר את "מזמור לדוד" ו"דרור יקרא", מילים מהמקורות ומוזיקה של יחיאל בראון; "עלי באר" של שרה לוי-תנאי ו"התרגעות" של נחום נרדי (מילים) וגרי ברתיני (מוזיקה). חלקם של המארחים בתוכנית יהיה, כנראה, מקהלת ילדים, ובמשותף, בהדרכתו של מוזיקאי מקומי, נגן העוד איאד חמזה - ישירו כל המוזיקאים שיר בערבית, אותו תלמד המקהלה מבעוד מועד ועמו תופיע