שיר עם אור
דב כרמל, קיבוץ דליה:
בשלהי 1972 פניתי אל יוסף (יוסי) שריג ז"ל (מקיבוץ בית-השיטה) וביקשתיו לכתוב עבור ה"גבעטרון" שיר חדש על ירושלים. יוסי לא ממש התלהב מן הרעיון. לטענתו, הוא רצה להיות "רוקר", והז'אנר המוזיקלי של הגבעטרון "לא היה בראש שלו".

עוד על הגבעטרון:
הגבעטרון מילאו את המשאלה האחרונה
גבע: קליפ ליפ-דאב ל-"בת 60"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בסופו של דבר ניאות והבטיח "לנסות" - בתנאי שאני אדאג לעיבוד הקולי. בימים ההם עוד לא היו לנו טלפונים ועל דואר אלקטרוני איש עוד לא חלם. מתוך כך לווה תהליך היצירה בחילופי מכתבים בינינו.

איש מאתנו לא חזה אז את ההצלחה לה יזכה השיר, "אור וירושלים", שנתגלה כאחד היפים ביותר שנכתבו אי-פעם על ירושלים. אך מה שמפליא באמת הוא שהשיר נכתב למעשה "בעל כורחו" של המחבר.

כשיוסי ז"ל נפל במלחמת יום הכיפורים, נזכרתי במכתבים האלה. אספתי אותם, ובמהלך ה"שבעה" נסעתי אל הוריו לניחום אבלים ומסרתי להם את צרור המכתבים, למען יישמרו לעדות ולזיכרון.


הופעה על הרצפה
גדי גדיש, קיבוץ העוגן:
בשנת 1962, בהיותי בן 15, בחדר האוכל של המוסד החינוכי "רמות חפר" בקיבוץ מעברות, נערכה הופעה של הגבעטרון וחדר האוכל היה מלא עד אפס מקום. אני התמקמתי בשורה האחרונה, בצמוד לקיר הצפוני של חדר האוכל, וכדי לראות טוב יותר, נעמדתי על שרפרף בצמוד לקיר.

ההופעה היתה מרשימה מאוד עד שהתחיל השיר "ים השיבולים", ואז החל הכיסא לנוע, כנראה יחד עם מילות השיר, ואני מצאתי את עצמי מתהפך עם הכיסא לרצפה, ידי הימנית נסדקה ורגל הכיסא פגעה בישבני! בעודי מונח על הרצפה, השתדלתי מצד אחד לא לעשות רעש כדי לא להפריע להופעה, ומצד שני לא ידעתי מה לתפוס קודם - את היד או את הישבן.

לשמחתי, הצלחתי לעצור את עצמי מלהפריע להופעה, וזו בהחלט היתה הופעה שלא אשכח!




קונצרט במסגד באל-חמה
יוסי עמיר, קיבוץ מזרע:
מלחמת ששת הימים. רמת הגולן. עם תום הקרבות אומרים לנחצ'ה (נחום היימן): רד למטה, תביא את החבר'ה מהגבעטרון, נעשה קולטורה. התאספנו בחיספין והגבעטרון מופיעים. שרים ביחד, פגישה עם חברים, מכתבים, טלפונים, והתרגשות גדולה. אני, אז מ"פ, מחליט לחזור איתם דרך אל-חמה.

שרידי המלחמה עוד בצדי הדרך, ומתגלים עין-גב, הכנרת, עמק הירדן בואכה אל-חמה. מגיעים למסגד, אולם ענק, גבוה, ריק. הם משמיעים קולות והד אדיר. אנחנו נפרדים, והם, שוב: תודה ותודה.

אני אומר לרינה פירסטנברג ז"ל: עזבי תודות, שירו לי שיר. והם שרים שיר ועוד שיר וזהו מעמד הזוי וקסום. וכך הם הראשונים להופיע לפני חיילים ברמת הגולן, ואני זכיתי להיות קהל בן איש אחד בהופעת הגבעטרון במסגד באל-חמה, באחר הצהריים של אחרי המלחמה.


במקום טיפ לדור-מן
תמי אלכסנדר, קיבוץ נאות-מרדכי:
בן-דודי עמוס נאמן, בן קיבוץ בית-השיטה, סיפר לי שלפני כשנתיים יצא עם אשתו לחופשה בסיציליה. במלון בסיציליה היה "דור-מן", שבכל פעם שיצאו לטייל היה מביא להם את הרכב מהחניה, וכשחזרו למלון היה לוקח את הרכב לחניה.

כהרגלם לקחו לחופשה כמה תקליטורים של הגבעטרון, וכך התוודע הדור-מן לשירה הנפלאה שתמיד התנגנה ברכב. ביום האחרון לשהותם, כשניגשו להיפרד ממנו, אמר שהוא מוכרח לדעת על המוזיקה והשירה שבקעה מרמקולי הרכב. הם הסבירו לו, והוא ביקש את אחד מהתקליטורים היפים.

בן־דודי עמוס לא כל כך רצה להיפרד מהתקליטור המיוחד, אבל מה לא עושים למען נותן השירות הנחמד. וכך נפרד מהתקליטור בסיציליה הרחוקה.




ים השיבולים בטירונות
תלמה קישון, קיבוץ שמרת:
ביום שהתגייסתי לצבא, ספטמבר 1970, בצריף הארוך בצריפין, בתוך המולה של המון בנות בלתי-מוכרות, קלטה אוזני זמזום של השיר: "ים השיבולים שמסביב..."

הלכתי בעקבות הקול אל בחורה (רזה ובלונדינית) שסידרה את המיטה. שאלתי לשמה ואמרתי לה בחצי חיוך שהיא עשתה לי כמה רגעים טובים ביום הזה. היא השיבה לי שקוראים לה זיוה גוריון ושחלק גדול ממשפחתה, וגם היא, שרים בגבעטרון,
ושאלה אם שמעתי עליהם. סיפרתי לה שגם אני מקיבוץ ושגדלתי על הזמר של הגבעטרון.

במשך הטירונות, פה ושם ברגעי ייאוש, היתה זיוה מעבירה את הזמן בשירים יפים, עם חיוך רחב וקול נהדר.

אחרי שנים נפגשנו באקראי. זיוה כבר היתה חולה מאוד, ולצערי לאחר מכן נפטרה.

עוד סיפורים שזכו במבצע מתפרסמים בגיליון החג של עיתון "ידיעות הקיבוץ"