עמוס עוז חוזר לקיבוץ (ולרשימת רבי המכר). "יקהת", קוראים לו הפעם. ההשוואה עם ספרו הראשון, "ארצות התן", מתבקשת: גם שם זה הקיבוץ (לא רק) של שנות החמישים והשישים, גם שם אלה סיפורים קצרים, וגם שם חברים וחברות, דשאים ואיקליפטוסים מטוללים, בקרים קרירים והמיית תנים מעבר לגדר, בלילות. תמיד לילות (עוז: "בלילה האנשים נעשים יותר מעניינים. ביום הם עובדים קשה. רוב ההתרחשויות הרגשיות הן לאחר רדת החשיכה").

עוד סופרים מדברים על הקיבוץ:
ישראל עוז: "קיבוץ הוא עולם של הסתרות"
נורית זרחי: "הקיבוץ עיצב אותי"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בספרו החדש עוז מאופק, נח מזעפו (וגם מהראוותנות הספרותית, שיש המייחסים לו). כאן גיבורי שמונת הסיפורים, החברים והחברות בקיבוץ יקהת, הם קורבנות קטנים של עוול אנושי, שהם נושאים בהשלמה, נטולי כוחות להתנגד לו: חבר מבוגר שבתו הצעירה עברה להתגורר עם חברו הטוב, בן גילו; אישה כותבת מכתב כואב לאישה שנטלה ממנה את בעלה; ילד-חוץ "מזרחי" עורך ביקור אצל אביו תשוש הנפש במוסד, ועוד.

הקיבוץ של 1965 (אז כתב עוז את ספרו הראשון "ארצות התן") לא השתנה, והוא דומה לקיבוץ יקהת של "בין חברים" - אותם קטנות, אפרוריות וחולין, אפילו יללת התנים נשמעת - אבל כתיבתו של עוז השתנתה: היא רזה, מהודקת, ריאליסטית, כמעט תיעודית, וגישתו לקיבוץ אחרת: כבר לא ביקורתית, כי אם חומלת, דידקטית לעיתים, ואפילו מציעה אור בקצה המנהרה (מפי נינה סירוטה, ב"לילה"): "בעוד עשר או עשרים שנה, הקיבוץ יהפוך להיות מקום הרבה יותר רגוע. עכשיו כל הקפיצים עדיין מתוחים עד הקצה, וכל המכונה עדיין רועדת מרוב מאמץ".

משפט אישי אחד: זהו ספר מקסים, נוגע ללב, ומשתלב ומשלים היטב את תמונת הקיבוץ החדשה, זו המפוכחת, המפויסת, נטולת זעם קדוש, התחשבנות והאשמות, כפי שהיא מצטיירת בבציר הספרותי המצוין של השנים האחרונות - "הביתה" של אסף ענברי, "היינו העתיד" של יעל נאמן, "לוח חלק" של נתן שחם, ואולי עוד אחרים.

אי-אפשר לזייף לקיבוצניקים
אנחנו יושבים בבית קפה קטן ברמת אביב, ועמוס עוז נהנה לשמוע ולקרוא את שבחי הביקורת על ספרו החדש. הוא אינו אדיש אליה. "ביקורת יכולה לשמח אותי, ויכולה לדכא אותי", הוא אומר, "אבל אינה יכולה לשנות אותי. כמעט שלא. האהדה שבה התקבל 'בין חברים' מעוררת בי את השאלה: מה לא בסדר? התרגלתי שבדרך כלל תוקפים אותי על ספריי. כאן, בינתיים, לא היתה כל התקפה".

במיוחד מעניינות תגובותיהם של חברי קיבוץ. שמעת כאלה?
עמוס עוז: "כשאני כותב, הכל מבחינתי מת, מלבד הדמויות והשפה. רק כשאני גומר לכתוב, אני מתחיל לשאול מה הסיפור יעשה לאנשים, וראשונים עולים בראשי אנשי חולדה. שם אין סיכוי שמישהו יזהה את עצמו בספר, כי לא השתמשתי בדמויות אמיתיות. לשמחתי, התגובות שהגיעו, משם ומקיבוצים אחרים, טובות, וזה חשוב לי. לקיבוצניקים, אולי בניגוד לקוראים מהעיר, אי-אפשר למכור סיפורים מחצר הקיבוץ, אם אינם אמינים ואותנטיים. אני לא יכול לרמות במוזיקה, כשבקהל יושבים מוזיקאים. הם יהיו הראשונים להתריע על זיוף".

סגנון הכתיבה שלך כאן שונה מאוד מכתיבתך בעבר.
"כשהייתי אדם צעיר, היה לי צורך להשתמש כמעט בכל העברית שידעתי, ולהראות כמה אני יודע. בספר הזה חיפשתי דבר, שאני יכול להסביר רק בתנועות ידיים", ועוז מסמן בכפות ידיו: "ישנה פשטות, מעליה מורכבות, ומעליה יש פשטות שנייה. כאן השתדלתי להגיע אליה, וזה קשה מאוד. כדי שכתיבה תיראה דוקומנטרית, כדבריך, צריך לעבוד עבודת פרך. צריך מאוד לדייק, למצוא את המילה הנכונה, את הביטוי המדויק לכל מצב אנושי, לכל גוון של התנהגות, וגם למקום ולזמן. האידיאל שלי בכתיבה, הוא דיוק. אולי זאת מילת הקוד לאמת".

אוניברסיטה לטבע האדם
בתשובה לשאלה מה תרמו לו, כיוצר, שלושים שנות חייו בקיבוץ (או שמא דווקא הזיקו), אומר עוז: "הקיבוץ הוא האוניברסיטה הכי טובה לטבע האדם. לחיות יותר משלושים שנה בקהילה של 400-300 נפשות, שאתה יודע עליהן הכל, מלמד אותך המון על הטבע האנושי. המחיר היה, שגם הם ידעו עלי יותר מכפי שרציתי, אבל זה הוגן. אינני מתלונן. לו הקפתי את העולם עשר פעמים, לא הייתי לומד אפילו עשירית ממה שלמדתי בקיבוץ. כאיש כותב, היה לי הקיבוץ אוניברסיטה נפלאה. אתה רואה איך הגנטיקה עוברת מדור לדור, אתה יכול להשוות בין סבים לנכדים. 300 איש זה המון. עולם ומלואו. אילו חייתי בניו יורק, או בתל אביב, הייתי מכיר כמה? עשרים, שלושים משפחות? כמה אנשים אדם מכיר בסביבתו?"

ניכר בספר מבטך האחר על הקיבוץ.
"אני בהחלט רואה אותו טוב יותר. רואה מה היה מוטעה, ולמה אולי יום אחד יחזרו אליו אנשים אחרים, במקום אחר, כמו שאומרת הדמות של נינה. ניסיון האבות והאימהות המייסדים לשנות את האדם ב