הפזמונאי יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, כמו כיוון לקבוצת תיאטרון התנועה של קיבוץ משמר העמק ולארבע הנשים המבוגרות שרוקדות ומשחקות בה, כשכתב בתחילת שנות השבעים את שירו "נשים רוקדות".

עוד מחול מקיבוצים:
מחול קיבוצי בינלאומי
להקת המחול הקיבוצית - עכשיו גם באקדמיה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

על פי המשורר: "בנות שישים הן מוכרחות לרקוד/ שיתפקעו כל הידידים/ בנות שבעים רוקדות על הבלטה/ שהבעל יאזין מלמטה", וכך הלאה. הפזמון החוזר מתעקש שלריקוד אין גיל ומגבלה - "באנה באנה באנה הבנות/ בשמחה וגם בעצב/ כך נרקוד לפי הקצב/ אם נרצה או לא נרצה/ אז התזמורת, מוזיקה!/ במחול נצא".

במופע התנועה "אימא שלי אמרה", שהועלה בחודשים האחרונים בכמה קיבוצים בעמק ובמסגרות נוספות, מספרות ארבע נשים, בגיל 74-62, על אודות המשברים, ההצלחות, הכעסים והשמחות שחוו בימים ההם וגם בזמן הזה. "שעון הזמן והמספרים מלווים אותנו מיום הולדתנו", כתבו הארבע בדף שצורף למופע הקאמרי שהעלו, ואשר לא הותיר עין אחת יבשה.

"תמונות מן העבר מופיעות על מסכינו ומזכירות לנו ימים אחרים. אנו ארבע נשים: מיכל שמאי, עפרה אכמון, רוחל'ה לוי ורעיה גורדון, בהנחייתה ובהדרכתה של רחלי ורדי-גרנות, מעלות מופע מחול שהוא יצירה של כולנו העוסקת בנו ובחיינו. חברות ואחוות נשים קושרות בינינו, מחזקות אותנו ומהוות בסיס לעבודה משותפת".

יש לנשים המבוגרות הללו כל מה שצריך כדי ליצור מופע מחול: אומץ, הומור, בשלות, כישרון, כאב ושמחת חיים. מה שחסר לקבוצה הזו, שנוצרה מקבוצה גדולה הרבה יותר שהשתתפה בחוג מחול-תנועה בקיבוץ משמר-העמק, הוא שם. והן עובדות על זה.

"או מחול או קיבוץ"
עפרה אכמון (74, משמר-העמק), אנרגטית ותזזיתית כנערה. אכמון ייסדה את אולפן המחול האזורי במגידו, שכולל כיום כ-200 תלמידים. "כשהייתי ילדה כבר הייתי משוגעת לריקוד, אבל אימא שלי אמרה: 'או מחול או קיבוץ', והיה ברור מה קודם למה. השם 'אימא שלי אמרה...' נלקח מהסיטואציה הזאת.

"בלית ברירה הלכתי ללמוד הוראת התעמלות בסמינר הקיבוצים, ולקחתי כל מיני השתלמויות בריקוד של התנועה הקיבוצית. המזל שלי היה שכשהגעתי למשמר-העמק היו כאן הרבה מורות להתעמלות. נתנו לי לנהל את האולפנה למחול בשומריה לאחר פרישתה של חרמונה לין. במשך עשר שנים לימדתי בכיתות ז'-י"ב. אחר־כך פנו אלי לפתוח את האולפנה במגידו. לפני כעשר שנים סיימתי ללמד תנועה ומחול, ועברתי ללמד את תולדות המחול עם רעיה. כיום, בגילי המתקדם, אני מלמדת מורות למחול.

"הקטע שלי במופע עוסק במעברים ובמשברים בחיים. עברתי קיבוץ בפילוג ושוב עזבתי לקיבוץ נוסף, היו לי חיים לא 'רגילים' והגעתי למחול לאחר מאבקים לא-קלים. בערב תיאטרון התנועה שלנו אני רוקדת לקול צלילי השיר "I did it my way" - עשיתי זאת בדרכי - ואני 'משחקת' לסירוגין עם שלושה חבלים שמסמלים שלוש דרכים בחיי. אני קושרת, מתירה, מחליפה חדש בישן. יש לי אושר גדול עם מה שעשינו, אבל החלום שלי הוא סוזן דלל - מקדש המחול".

אולי תסבירי מה זה בכלל תיאטרון תנועה?
עפרה אכמון: "בשתי מילים: 'פינה באוש'. היא היתה הראשונה שלקחה נשים מבוגרות וגברים בגיל שיבה ויצרה איתם שפה הבעתית מיוחדת. שברה מסגרות. היא לא רצתה להיות מושגית מדי וגם לא מופשטת מדי. הריקוד שלה הוא ריקוד החיים. מדברים בו, שרים בו, מספרים סיפור. ככה זה גם אצלנו".



"השמנה רוקדת נהדר"
רעיה גורדון (74, משמר-העמק), ספרנית בבית הספר התיכון האזורי מגידו ואם לחמישה ילדים בוגרים (ארבעה מהם במשמר-העמק) ו-12 נכדים - רקדה תמיד. היא היתה תלמידתן של עפרה אכמון ושל חרמונה לין בקיבוץ. גורדון מעידה שהקשר החברתי-אישי בין הנשים היה חשוב מאוד בעבודה המשותפת.

"היחד שתומך ומחזק מאפשר ליחיד, או במקרה שלנו ליחידה, לומר ולבטא את הדברים האינטימיים ביותר. במהלך העבודה עלו בי המון געגועים לבית אימא ואבא, לקשר שהיה לי עם שניהם. הקטע שלי התמקד במעגלי המשפחה, החברים, שנוצרים וניתקים עם הזמן החולף. בחרתי לשתף בכך את כל החברות בקבוצה. הקטע שלי הוא היחיד שאינו כולל טקסט. השיר שברקע, 'דבר אליה', מתוך הסרט, אומר הכל".

מיכל שמאי (63, משמר-העמק), היא פרופסור-חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. עיקר עיסוקה - חקר המשפחה וטראומה קולקטיבית. בין השאר חקרה את השפעת אסון הכרמל על המעורבים בו. היא מרבה להרצות בכנסים בארץ ובחו"ל, וקושרת בין הופעותיה האקדמיות לאלה שבתיאטרון התנועה. מפאת עיסוקיה הרבים לא תוכל להמשיך להופיע עם הקבוצה בעתיד, ורק במופע הנוכחי היא עדיין תורמת את שלה.

"כילדה שגדלה בתל אביב נחשפתי רק לבלט קלאסי, שרקדו בלרינות יפות וחטובות", אומרת שמאי. "אני הייתי שמנה ולא