גם כשעסק ב"הסדרים", בתהליכי הבראה ושינוי - שבעקבותיהם שמו מוכר כל כך ברחבי התנועה הקיבוצית - נדמה שעמדו לנגד עיניו של ישראל עוז האנשים שמאחורי המספרים. עכשיו האנשים האלה, אנחנו, מככבים בספרו "האסיפה האחרונה" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), ולא כולנו נראים בו יפים וטובים.

עוד ספרים על קיבוצים:
ספר חדש: הבוררות בין עמוס עוז לקיבוץ חולדה
ספר הפיוס וההבנה את הקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

ישראל עוז (62), נשוי, אב לשלושה וסבא לנכד, מחלק את ימיו בין היישוב עצמון שבגוש משגב, לבין הגליל ותל אביב. בימים אלה, לקראת סיום ההסדר האחרון, בקיבוץ אושה, הוא משחרר אנחת רווחה ומסכם: "אפשר לומר שהתנועה הקיבוצית השתחררה מהשעבוד לבנקים". כיום מכהן עוז כיו"ר "פיתוח הגליל", כיו"ר מפעל "לורדן" בקיבוץ כפר-סאלד, ועדיין כיו"ר המטה לביצוע הסדר הקיבוצים, שיסיים את תפקידו בסוף שנת 2012.

"הקיבוצים הם כבר לא בן יחיד"
היכרותו של עוז עם בייגה שוחט, שכיהן אז כראש עיריית ערד, הביאה אותו אל תפקיד יועצו הארגוני, בבחירות 1988. כשהתמנה שוחט לשר האוצר, ב-1993, היה עוז ראש מטה משרד האוצר. "בשלוש שנותיי באוצר עסקתי בכל ההסדרים הגדולים במשק: קופת חולים, פנסיות, תעשייה אווירית. ריכזתי גם את הטיפול ב'הסדר המשלים' של הקיבוצים, וזה היה המפגש השלישי שלי עם התנועה הקיבוצית.

"גיליתי פן אחר של הישות הקיבוצית. הקיבוצים פשוט לא תפשו שהם לא מעניינים יותר את המדינה. שהתחושה הבסיסית הזו, שהם זה המדינה, ושהמדינה חייבת להם וצריכה לדאוג להם, כבר לא רלוונטית. זה בא לידי ביטוי בצורה מאוד דרמטית בניהול המו"מ, במאות מכתבים בנוסח 'מה אנחנו עשינו למען המדינה' שנשלחו לשר האוצר. בשנים 94'-95' עדיין לא קלטו בקיבוצים שהמדינה בעצם אומרת להם: מבחינתנו - גמרתם! אתם כבר לא בבת עינה של המדינה, אתם לא בן יחיד, אתם לא מעניינים אותנו! יש כוכבים חדשים - מתנחלים, בנקים, טייקונים. זה היה מפגש מאוד קשה.

"באותם ימים, הקיבוצים יכלו רק להודות לשר האוצר, שהיתה לו פינה חמה בלב בשבילם. הוא היה מ'המשפחה', מהפריפריה. הוא הבין שאם לא עושים הסדר אז הבנקים מתמוטטים, ושעם נפילת הקיבוצים, כל התעשייה בפריפריה תתמוטט. לא כל הממשלה היתה בדעתו. מבחינתי, לעמוד מול האנשים בסיטואציה הזאת - שמרגישים חשובים, מורמים, שחייבים להם, שיש בהם ייחוד, ופתאום לא שמים עליהם יותר - היתה חוויה לא קלה".

"לא ישנתי לילות"
אחרי שלוש שנים באוצר חזר עוז הביתה, לעצמון, ועם כל ניסיונו כיועץ ארגוני וכ"עושה הסדרים", מצא עצמו מעורב בניהול תהליכי הבראה ושינוי בקיבוץ.

"פתחתי מעגל קיבוצי נוסף, רביעי, וגיליתי דברים שלא ראיתי, לא הבנתי ולא קלטתי עד אז. יש משהו מאוד מתעתע כשאתה מגיע לראשונה לקיבוץ. אתה רואה ירוק, דשא, גגות אדומים, שירה, חגים, אמנויות, אבל הפער בין הדימוי והמציאות בקיבוץ - ובהרבה מובנים, בחברה הישראלית כולה - הוא דרמטי. כשאתה בא לנהל תוכנית הבראה לקיבוץ, אתה חי בשני עולמות: מצד אחד נמצאת תוכנית ההבראה, על כל הדרישות הכלכליות הכרוכות בה, ומצד שני אתה חושב: מה הם יאכלו מחר? כשאתה חוזר הביתה אתה לא ישן בלילה, כי אתה לא יודע אם יהיה להם כסף לקנות אוכל לפרות".

וזה באמת היה אכפת לך?
ישראל עוז: "אני לא ישנתי לילות".

אני לא בטוחה שלכל מי שעשו את השינויים בקיבוצים היה באמת אכפת.
"אני לא ישנתי בלילה. שלוש שנים לא ישנתי. מרגע שאתה נכנס, אתה צולל אל העולם הזה. רק אז אתה מבין כמה הוא מסובך כלכלית, וכמה הוא קשה. זו חוויה רגשית מאוד מטלטלת, בגלל העומס, ובגלל הגילוי של דברים ותופעות שלא ידעתי קודם. למשל, התופעה הקיבוצית של 'מקורבים' ו'מורחקים'. רק כשצללתי לתוך הקיבוץ עצמו, וניהלתי שיחות כואבות מאוד עם אנשים, גיליתי עד כמה הקיבוץ מדיר אנשים. הכי בלטה הדרת הנשים. אתה יושב עם אישה בת 55 או 60, שריר לא קופץ בפנים שלך, העיניים שלך לא ממצמצות, ואתה אומר לה: 'את צריכה למצוא עבודה עכשיו'. והיא אומרת לך: 'אבל אין לי מקצוע, לא הכשירו אותי. כשרציתי ללכת ללמוד, לא נתנו לי'. ואתה בוכה בלב.

"ואתה רואה אישה אחת כזאת, ועוד אחת, ועוד אחת, אני אומר לך: גמרו בקיבוץ את הנשים. רק לבודדות יש מקצוע. חלק למדו ב'אורנים', וחלק בקורס אחיות, אבל כמה למדו לתואר ראשון? את תופשת את העוצמות של ההדרה הזו, שקטעה ידיים ורגליים, ולא אפשרה לנשים לחיות בעולם האמיתי? יצרו בועה. אמרו לאישה: 'את לא צריכה לדאוג, אנחנו נדאג לך'. אבל כשמעלים את המסך הזה, ואומרים לה: 'עכשיו תצעדי לבדך על שתי רגלייך', מתברר שאצל חלק לא מבוטל מהנשים הרגליים קטועות.

"זו חוויה קשה. כשחקרתי בעצמי ממה ומאיפה זה בא, הבנתי שזה בא מהבסיס. הדיר