המסע להכרת נועה בנתור, זמרת ומוזיקאית בת 32, מתחיל בבית קפה תל אביבי. הוא עובר דרך סיפורים מקיבוץ מעגן מיכאל, מאוסטרליה ומניו יורק; בהאזנה לדיסק שלה במחשב ובמכונית; בהופעה רק שלה; וגם במרכז הסרטן שבבית החולים תל-השומר.

עוד זמרות מקיבוצים:
קיבוצניקית, אוריינטלית, מטאלית
הזמרת מספרת: פעם ראשונה בחדר האוכל
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

כל כך הרבה מקומות, תחנות, אירועים. לא לכולם היתה מוכנה, לא לכולם אפשר בכלל להתכונן, ונועה כל הזמן מחייכת. אולי לכן בחרה בשיר "Ain't ready to grow" לפתוח את האלבום השני שלה, "Modern Grace", שיצא ביולי האחרון בלייבל "היי פידליטי".

זה שיר על קסמים ושוקולד, על קופסאות הפתעה בנייר אריזה חום. אלה התענוגות הקטנים בחיים, שגורמים לנו לרצות לעצור את הזמן ולא לגדול. השיר הזה הולם מאוד גם את תספורת הפיטר-פן שנכפתה עליה בעקבות סרטן השד, ממנו החלימה ממש לא מזמן, אחרי שבשנה האחרונה, בעיקר לקראת סיום הקלטת האלבום, עברה טיפולים אינטנסיביים.

"את שירי האלבום כתבתי לפני שהתגלתה המחלה", היא מספרת, "רובם בשנתיים בהן חייתי בתל אביב. אני מאוד אוהבת את העיר הזאת, את החופש שבה, מצב שבו כל הזמן קורים דברים חדשים ומעניינים. עברתי לתל אביב אחרי שנתיים לא טובות. חזרתי מתקופה ארוכה בניו יורק למרות שחשבתי שאחיה שם עוד הרבה שנים. היתה לי מחלה בסינוסים, עברתי ניתוח, נפרדתי מבן זוג רציני, לא נגעתי בגיטרה. כשחזרתי לעיר הכל יצא, השתחרר".

"בקעתי מביצת הביישנות"
נועה נולדה בקיבוץ מעגן-מיכאל, נכדה למייסדי הקיבוץ מנוחה ז"ל ושמואל שומר. "אימא שלי, נורית, היתה שחקנית כדורסל מעולה והיא אשת חינוך ותרבות. אבא רפי הוא בן קיבוץ בית זרע, איש כלכלה".

מאיפה החיבור למוזיקה?
"אני חושבת שגיליתי את זה בגיל שבע, כשנסענו לשנתיים לאוסטרליה, לשליחות. מצחיק להגיד את זה, כי הייתי ממש קטנה, אבל אלה היו שנתיים מעצבות מבחינתי. למדתי אנגלית ברמה גבוהה, שנשארה לי עד היום. שמעתי מוזיקה אחרת - פול סיימון, לאונרד כהן, ג'ניס איאן, וכמובן שגם מוזיקת אייטיז, כיאה לתקופה. מאז, המוזיקה, ובמיוחד השירה, נותנות לי סוג של נחמה, מקום לברוח אליו".

כשחזרתם לקיבוץ המשכת עם המוזיקה?
"בכיתה ז' עוד לא רצו לאפשר לי ללמוד פיתוח קול, אז שלחו אותי ללמוד גיטרה, ולא הייתי טובה בזה. המורה אשכרה היה נרדם בשיעורים שלי. בכיתה ט' סוף-סוף התחלתי ללמוד פיתוח קול, ובעידודו של דני וולך (מקיבוץ מגל), שהיה מנהל מגמת המוזיקה בתיכון 'חוף כרמל', נרשמתי למגמת המוזיקה. שם לאט-לאט בקעתי מביצת הביישנות שלי ונהייתי זמרת".

למדת מוזיקה וחיית גם בניו יורק, איך החיים שם?
"בניו יורק? ואוו, מדהים! זו עיר מטריפה. עד אז הייתי קצת ילדה-טובה-מעגן-מיכאל, ופתאום הרגשתי שאני יכולה להיות הכי 'אני האמיתית'. פגשתי שם אנשים שעד היום הם מחבריי הטובים ביותר, גדלתי וצמחתי שם, חוויתי דברים חדשים, אנשים מעניינים מכל העולם, וכמובן שנפתחו לי האוזניים - ראיתי את כל ההופעות הכי טובות. מוזיקאים שהיום מפורסמים בטירוף - ראיתי אותם בפאב קטן מול 15 איש".

בניו יורק הוציאה נועה את אלבומה הראשון, "Waiting on a shelf". "אחרי הלימודים לא ממש מצאתי את עצמי, ונכנסה בי התחושה שאני רוצה לשיר שירים שלי. לאט-לאט התחלתי לכתוב שירים, הקשבתי כל היום למוזיקה שאהבתי וקראתי מילים על גבי מילים. תוך כדי זה חיפשתי מפיק לעבוד אתו. פגשתי במסיבה את המפיק המוזיקלי אסף ספקטור ואת המוזיקאי ג'יל גילמור, ויחד איתם כתבתי את האלבום. זו יצירה משותפת של שלושתנו, ולצערי היא לא מספיק מוכרת בארץ. אני מאוד אוהבת את האלבום הזה - למרות שזו נועה מאוד שונה ממי שאני היום".

"סומכת על הקול שלי"
אחרי שש שנים בניו יורק חזרה נועה לישראל. עם החזרה לארץ, בשנת 2006, חוותה תקופה לא קלה, ואחריה תקופת התחדשות ונשימה עמוקה בתל אביב. לאחרונה, כאמור, הוציאה אלבום חדש.

"כמעט כל האלבום, כולל השירה, הוקלט ב'לייב', עם כל הלהקה", היא מדגישה. "הקלטנו בהתחלה באולפני 'פלוטו' הנפלאים, ואת שאר האלבום באולפן הביתי של המפיק המוזיקלי שלי, איתי זנגי, בשכונת התקווה. מאוד אהבתי לבוא לתקווה. כמעט כל יום היינו שם עד שעות הלילה. את המחלה גיליתי כשעוד נותר לנו להקליט קצת קולות ושירה, לפני השלב הסופי של העבודה".

הצלחת לתפקד בין הטיפולים?
"בזמן הכימותרפיה, בכל יום שהרגשתי טוב, הייתי מגיעה אל איתי כדי לעבוד. גם כשאני עייפה, חולה או מותשת, אם יש משהו שאני יכולה לסמוך עליו זה הקול שלי. על הבמה ובהקלטות הוא בדרך כלל לא יאכזב אותי".

איך משתלבת המוזיקה שלך בנוף התרבותי בארץ?
"עבדתי על התקליט הזה שנתיים, ללא פשרות, בדקדקנ