כמה מאות מטרים מקיבוץ יסעור, סמוך לבריכות הדגים, ממתין הצלם לנץ שינוח ממעופו או לשלדג שילכוד בפיו דג חסר מזל. בתוך כלוב מתכת, מוסווה בטבע, יושב אודי כץ ומנציח בעדשתו את הדורסים והטורפים העושים דרכם לשנת הבוקר אחר ליל הציד. דרוך ושקט הוא מחכה לשעת החסד, עת יתקרב האובייקט למסתור ויילכד בעדשתו. לא אחת יפריעו מוחו ועיניו למשימה, יאבדו את הקורבן התורן, וכץ יתמלא תסכול על גודל ההחמצה.

עוד צלמים מקיבוצים:
צלם מהקיבוץ מציג נוף אירופאי אינטימי
צילומי הפליטים של כפיר סיוון זכו ב"עדות מקומית"
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

אודי כץ (47), בן וחבר יסעור הסובל מנכויות שונות, הוא אולי האדם האחרון שעשוי היה להפוך לצלם חובב שמיטב צילומיו מוצגים ב-"D-SPOT", אתר הצילום הדיגיטלי הישראלי (ניתנים לצפייה גם בפרופיל שלו בפייסבוק), ואף זוכים להערכה מרובה בקרב צלמים בארץ ובחו"ל. כץ סובל מאינספור בעיות מורכבות בשתי עיניו (גלאוקומה, קטרקט, היפרדות רשתית), ומליקוי המשבש את הקשר בין מוחו לראייתו.

כץ מספר שהליקויים הפיזיים הללו אירעו לו בשעת הלידה, בגלל מחסור בחמצן בשניות הראשונות לצאתו לעולם. כאשר לכך מצטרפת בעיה קשה של חוסר קשב וריכוז, שתוצאותיה הרות גורל עבורו, קשה עוד יותר להבין את עיסוקו של כץ, שדורש סבלנות רבה ועין חדה.



"מה שיש לי בעולם, מלבד משפחתי הקטנה, זו הכלבה 'גשר', שנמצאה תחת גשר סמוך לבית הקברות, האופניים, ומצלמת ה'קאנון' שלי", מספר כץ. "רק הצילום מעניין ומעסיק אותי. החלום שלי הוא לקנות עדשה גדולה של 600 מ"מ, אבל דבר כזה עולה 40 אלף ש"ח. אני חי מתקציב קיבוצי ואין לי סיכוי לרכוש מצלמה כזו. את כל הידע שלי בצילום קיבלתי מחבר הקיבוץ אלון מאיר, שסייע לי להשתכלל ולנצל טוב יותר את האפשרויות הגלומות במצלמה".

למראית עין נדמה שאודי רואה ככל האדם, אבל אין זה כך. מלבד הבעיות בשתי עיניו, שנותחו פעמים רבות במהלך השנים ללא שיפור ניכר, הוא מעיד על נתקים בין המוח לעיניים שמקשים עליו בתפקוד היומיומי. "אני יכול לראות משהו, לשכוח שראיתי אותו, ולהיכנס בו עם הגוף. זה יכול להיות ענף של עץ, או בעל חיים. כבר קרה לי שהחמצתי צילום של ציפור כי חשבתי שמה שאני רואה זה רגב אדמה. גם שדה הראייה שלי דפוק, ולכן אני צריך לסובב את הראש יותר מאדם רגיל וזה מקשה על הצילום, שלפעמים תלוי בשניות ספורות".

ימי ילדותו ונעוריו של כץ, הנראה תזזיתי וצעיר מכפי גילו, עמדו בצל בעיית הקשב והריכוז. הוא מספר שלמד לקרוא רק בגיל 13, לא היה מסוגל לשבת במקום אחד ולכן ירד כיתה, ומאוחר יותר, בגיל 15, נשלח ללמוד בבית ספר ללקויי למידה "רגבים" בקיבוץ גבעת-חיים איחוד. גם שם בילה יותר בים ובטבע מאשר בכיתה, ולא אחת חזר לקיבוצו בטרמפים. בגיל 16 סיים את מה שנהוג לכנות "חוק לימודיו" והחל לעבוד בענפים שונים ביסעור. את כל הידע הרב שלו רכש כץ באופן עצמאי, גם בעזרת תוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה. גם היום הוא יכול לומר, בלי לעפעף, את רשימת חברי הכנסת בשנות השבעים.

"לצבא לא רציתי ללכת בגלל הפחד ממסגרות לוחצות", הוא מספר, "והעדפתי להסתובב עם מתנדבים ומתנדבות ולעבוד בגידולי שדה. חשבו שאני 'משחק', עובד על הממסד, אבל בעיות הראייה שלי החריפו מאוד בגיל 18. הפסקתי לצאת בלילות, כל אור היה נדמה לי כקרוב יותר משהיה באמת, והמשכתי לעשות את מה שהתחלתי בגיל 14 - לצלם".


מתי התחלת לצאת לשטח ולצלם ציפורים ובעלי חיים?
אודי כץ: "לפני כשלוש שנים. התמונות הראשונות לא היו מספיק טובות ולכן לא פרסמתי אותן. עם הזמן הן השתפרו ונעשו יותר חדות ומיוחדות. אני עוד רחוק מלהיות מקצוען, אבל התגובות על הצילומים מפרגנות ברובן. לאחר הפרסום בפייסבוק התקשרה אלי אישה מארצות הברית וביקשה ממני רשות להשתמש בכמה צילומים לצורך הדפסה על חולצות. כמובן שהסכמתי, וכעבור זמן לא רב הגיע אלי תשלום של 80 דולר. צעירה אחת הציעה לי לצאת לצילומים משותפים, וצלם אחד קרא את הסיפור שלי ואמר שיסכים ללמד אותי צילום".

אילו תצלומים שיצרת אתה מחשיב במיוחד?
"בסתיו האחרון צילמתי שלדג עם נחש מים בפה. תמונה יפה. חוץ מזה הצלחתי לתפוס נץ על הקרקע, וזה נדיר מאוד. לחצתי כמה פעמים עד שלכדתי אותו בעדשה. אם היה לו טרף בפה, זה היה עוד יותר מושלם. צילמתי גם שריפה שהיתה כאן. היתרון שלי הוא שאני לא עובד מאז שנת 91', ויש לי כל הפנאי שבעולם לצלם. אני כמו תרנגול שמנקר כל הזמן עד שהוא מוצא גרגיר ממש טוב. אז אני נוסע באופניים לשטח סמוך ליסעור,
נכנס לאחד מהמחבואים שהכנתי, ומצלם. לפעמים אחד משני אחיי לוקח אותי ברכב למקומות מרוחקים יותר".

מדוע אתה לא עובד?
"אני לא יכול לעבוד בעבודות רבות מסיבות בריאותיות. גם חוסר השק