מראש יובהר, וייאמר גלויות: הריאיון הזה, עם משה יזרעאלי וחבורה מקוראיו, לא נועד רק לרדת לעומק מכרות הדמיון והרעיונות, ולעולם הרוחני של מי שכתב את "משפט הצל הכללי" - אחד הספרים המרתקים והמקוריים שראו כאן אור בשנים האחרונות (הוצאת "הקיבוץ המאוחד").

עוד ספרים מקיבוצים:
ספר ביכורים לקיבוצניק החולה בתסמונת נדירה
ספר הפיוס וההבנה את הקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הריאיון גם נועד, לאחר קריאה שלישית שלי את הספר, לשוב ולהביא את בשורתו אל תודעת קוראי הספרים, עד שיקראו בו בנשימה עצורה. והם יעשו כך.

רבים מאלה שכבר קראו את הספר נותנים ביטוי להתלהבותם בפייסבוק ובאתרים מקוונים אחרים, כמו "מועדון כרייה", שמנהלת באינטרנט מירי שחם (זכרון יעקב). היא עצמה מספרת: "הספר הוציא אותי מגדרי. זה מעשה ספרותי נועז, חדשני, לא דומה למה שנכתב כאן, ועדיין אינני תופשת את העוצמה שבה הדהד בתוכי".

מירי מגדירה את הספר כ"צ'יזבט אקזיסטנציאליסטי": "מי שטוב בו, טוב עד הסוף, ומי שרע, רע עד הסוף. ככה, כמובן, לא כותבים, אבל יזרעאלי שובר מוסכמות, נוקט קונבנציות כתיבה מעולם ספרות הנוער, כמו חסמב"ה, נניח, ומחיל אותן על ספרות למבוגרים. זו כתיבה אופראית, לא כתיבה של רומן ריאליסטי, והבחירה הלא-שגרתית הזו היא כל כך מיוחדת, שלא לדבר על הלשון הווירטואוזית, על שילובי הז'אנרים, על עירוב הבדיה עם המציאות, הדמויות הצבעוניות, הקולות המאובחנים והברורים. אני תופשת את הספר כרומן שנוגע לנו, כאגדה מקומית: האנשים הכי טובים, הבחורים המצוינים בספר, חייבים, בסופו של דבר, ממש כמו בחיינו כאן, להיהרג. המיתוס קורס על ראשינו".

ומה חושב שייקה גורן, חבר ילדות של יזרעאלי, כלומר מוישל'ה, מקיבוצו עין-כרמל, ונשיא הפרלמנט המקומי, שמתכנס מדי יום שישי במשרדו של יזרעאלי בקיבוץ, על כוסית קוניאק או ויסקי, פיצוחים וופלות?

שייקה, שלא מחזיק טלוויזיה בביתו, ועיתותיו הפנויות מוקדשות לקריאת ספרים ולהאזנה למוזיקה קלאסית, לא שמע זאת מיזרעאלי, אבל ידע שהוא "דוגר" על ספר חדש. משקרא אותו, הוא אומר, "נשארתי בלי מילים. זה ספר עוצמתי. קודם כל השפה, התיאורים, הביטויים. כבר אמרתי לחברים שלי שקראתי את כל מאיר שלו, אבל הספר הזה חכם, עוצמתי ומרתק בהרבה מהספרים שלו. הם בעיני רק 'הצגה יומית' לעומתו. דבר שני שהרשים אותי, זה העין-כרמליות שמבצבצת מהספר. מוישל'ה ואני המון שנים יחד - יחד ברחנו מרמת-רחל, יחד בנינו את הקיבוץ, אחר-כך את המפעל, ועבדנו יחד.

"כשהעליתי לפניו את הנקודה העין-כרמלית, הוא אמר: 'עזוב את זה'. הוא לא רוצה שזה יהיה מקומי, אבל אני לא יכול להתעלם מהדמיון: תיאור הדרך לבית הקברות, ומחסן הקבורה, ותיאור נחל מערות, והמערות, עם עץ התאנה, שכילדים היינו הולכים אליהן, והאיש הזה, לינד, שנטע שדרת ברושים עשרה מטר ממרפסת ביתי... הדירה שלי תחומה בשדרת הברושים הזאת. עין-כרמלי מצוי לא יכול להתעלם מכל התיאורים האלה".

"בגדול", מסכם שייקה, "זה ספר חזק מאוד. קצת היה קשה לי להתמודד עם המונולוג הארוך של אליק, אז מוישל'ה אמר לי 'תעשה הפסקה', ואז נרגעתי, וחזרתי. עכשיו, אחרי שגמרתי את הספר, אני ממש מרגיש ריקנות".

כששואלים את אקי להב, איש תוכנה, בן קיבוץ ניר-דוד, על מה הספר, וכששואל גם הוא את עצמו, הוא משיב: "הגעתי למסקנה, אמנם זמנית, שהספר הוא על הרומן בין משה והמקלדת שלו".

אקי, "איש שקורא", כהגדרתו, מכיר את יזרעאלי משנים. כשהתוודע אליו, לא העלה בדעתו שהוא כותב ספרים. "צריך להכיר את התופעה ששמה מוישל'ה", הוא אומר, "הוא מיוחד. הוא לא סופר רגיל. הוא, כמו שאומרים, אחד משלנו. שומעים בקול שהוא מהמילייה הזה, של אנשי הגד"ש הוותיקים, המ"פים מהקרב על מוצבי הרכס. כאלה אנשים".

לדידו של אקי, כל התֶמות והדמויות העסיסיות בספר - קבוצת הקברנים, הצליין שהגיע משוודיה, השייח מכפר אל-מזר, אגן הניקוז של נחל מערות והאדם הקדמון, האש בכרמל, השופט קפוץ הישבן - "כולם רק תירוצים טובים להבהיר לנו את הרומן בין מוישל'ה ומקלדתו. זה מוטיב העל בספר. אי-אפשר שלא להרגיש את הכיף שבו הוא נכתב, והכיף הזה עבר אלי. נגסתי בתיאבון מכל משפט. ככלל, כקורא, אני חובב טקסט, ומייחס לו עליונות על פני העלילה. מוישל'ה, התברר לי, דווקא חסיד העלילה, והיא, לדעתו, מלכת הפרוזה. אותי העלילה לא מעניינת. מי שמצליח לגרום לי הנאה בטקסט, הוא גאון. והספר של מוישל'ה גרם לי הנאה גדולה".



חד וחלק - דיימון ראניון
הוריו של משה יזרעאלי (65, נשוי לפנינה ואב לשלושה) היו ממייסדי עין-כרמל, אבל לא מהם נחל את כתיבתו, ובכלל, הגם שהוא זוכר שהקיבוץ תמיד עודד את ילדיו ובוגריו לכתוב, והיה "גשם של כתיבה פלקטית" - לא אובחנו אצלו,