הקרנת הבכורה העולמית לסרטו של עודד הירש, "אינחדש", שצילם בחודש מאי האחרון, במהלך שלושה ימים חמים ולחים במיוחד ברמת סירין המשקיפה על העמק כולו - נערכה לאחרונה באולם המופעים של קיבוץ אפיקים.

עוד קולנוע מקיבוצים:
נכנסה לכלא (ללמד) ויצאה עם סרט
השלים את הסרט ועם הקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

על "השטיח האדום" המטפורי שנפרש בכניסה לאולם צעדו בהתרגשות כוכבי הסרט, 300 חברים מקיבוצי עמק הירדן שנענו לקריאה והתייצבו - רבים מהם מבלי להכיר כלל את עודד ואת עבודותיו - כדי להשתתף בצילומי הסרט.

מדובר באחד מחמישה סרטים שצילם עודד בשנים האחרונות במסגרת עבודות האמנות שיצר במהלך לימודיו ולאחריהם. הסרט הקצר מבוסס על סיפורו של עמוס עוז, "דרך הרוח", מתוך קובץ סיפוריו בספר "ארצות התן". עוז מספר על גדעון, צנחן קיבוצניק המשתתף במפגן צניחה ביום העצמאות, מעל הקיבוץ. מצנחו מסתבך בחוטי חשמל והוא נותר תלוי, מפרפר בין שמים לארץ, בין חיים למוות. כל חברי הקיבוץ באים ומתקבצים, מקווים ומנסים להצילו.

בסרטו, מתמקד עודד בהתקבצותם ההמונית של החברים ובניסיונותיהם להציל את הצנחן. בפועל, התייצבו מאות חברי קיבוצים מהעמק לצילומים בסירין. כולם לבשו בגדים שארגנה ההפקה: מכנסי עבודה כחולים, חולצות מוכתמות במיץ בננות, חותלות, מגפי עבודה מגושמים. הם נשאו והניפו קלשונים כבדים ומקלות ארוכים ופסעו בדממה, קשובים כשחקנים מקצועיים להוראותיו של הבמאי.

"העבודות שלי", אומר עודד, "בין אם אלה סרטים, צילומי סטילס או מיצגים, מתמקדות כולן בקשר שבין היחיד לקבוצה ובכל ההשפעות והתופעות הנלוות לזה. באמנות שלי מעניין אותי לטפל במתח שבין היחיד לקבוצה: מקומו של היחיד בתוכה, השפעתה עליו ועל חייו, והשפעות המבנה הקבוצתי בכלל על אוסף יחידים. הדברים שאני יוצר, עושה, מצלם, ובעצם כל מה שאני עוסק בו במסגרת האמנות שלי, מושפעים השפעה עצומה מהמקום שגדלתי בו, מהקיבוץ, מדרך החיים הקיבוצית, מהיחד הגדול שסבב ואפף את הכל ואת כולנו. אבל במסגרת האמנות החופשית אני מנסה להתייחס לזה באופן רחב יותר, ולהסתכל על הקבוצה לא רק כעל קיבוץ אלא כעל משהו גדול יותר".

עולם האמנות בטעות
עודד, הצעיר מבין שלושת בניהם של גילה ויואל הירש מאפיקים, נמנה עם מחזור הילדים הראשון באפיקים שלא חווה את הלינה המשותפת. מבית החולים "פוריה" עבר ללינה משפחתית בבית הוריו.

כשהיה בן חמש נפגע אביו בתאונת דרכים ונותר משותק ממותניו ומטה ומרותק לכיסא גלגלים. שנתיים אחר-כך התגרשו הוריו, שניהם נשארו בקיבוץ, והאב נישא בשנית לדפנה, בת אפיקים, שהיתה אז גרושה ואם לילד בן שנתיים. מנישואים אלה יש לעודד אחות, ליאור.

בסרט "אינחדש" באנגלית: (Nothing New) משחק אסף דהן, בנה של דפנה, את הצנחן שנתקע על חוטי החשמל. דפנה עצמה התגייסה כל כולה להפקת הסרט. "זו הפקה משפחתית בניצוחה", אומר עודד.

בילדותו ובנערותו לא היה לעודד קשר לאמנות. בתיכון שיחק כדורמים, לפני הצבא התנדב לשנת שירות בפנימיית "אהבה", שירת במודיעין, וכשהשתחרר יצא לטיול ארוך בדרום אמריקה. בשובו ארצה התגורר במשך שנתיים בבאר-שבע, שם עסק בטיפול ובעזרה לנפגעי סמים ואיידס. ואז, במקרה, ''ממש בטעות", הוא אומר וצוחק, "בגיל 25, התחיל הרומן שלי עם עולם האמנות - ושינה את חיי".

איך זה קרה?
עודד הירש: "ממש בטעות. הזדמנתי ליום פתוח של המחלקה לצילום בויצ"ו חיפה - ונדלקתי. זה נראה לי מאוד מעניין והחלטתי שאני רוצה ללמוד שם. עד אז לא צילמתי, לא היה לי שום קשר לצילום, אפילו מצלמה לא היתה לי. התחלתי ללמוד, והצילום שאב אותי לגמרי. האמת היא שהופתעתי מעצמי, ובעיקר הופתעתי לראות עד כמה שבה הצילום את לבי. לפרנסתי צילמתי לעיתונים ב'רשת שוקן', העברתי המון שעות בחדר חושך, השקעתי יותר ויותר - וקיבלתי פידבקים טובים מהסביבה".

עם תואר ראשון בצילום נסע בשנת 2006 לניו יורק, ללימודי תואר שני באמנות במסלול ייחודי: Art Fin. "במסגרת המסלול הזה", הוא מסביר, "אמנים מכל העולם מתערבבים ומערבבים תחומי עיסוק ולימוד תיאורטי ומעשי אלה באלה, בלי הגדרות וללא מוסכמות: פסלים כותבים, צלמים מציירים, מוזיקאים מצלמים, סופרים מכיירים - הכל מתערבב, מתמזג, הופך למשהו גדול ורחב בלי גבולות".

הוא הגיש מועמדויות לבתי ספר לאמנות והתקבל לכמה מהם. בסופו של דבר בחר ב"Pratt Institute", בית ספר פרטי, יוקרתי ויקר בברוקלין, "כי זהו בית הספר היחידי לאמנות בניו-יורק עם קמפוס שמאוד-מאוד מזכיר קיבוץ: כולם עם אופניים, הקפיטריה שם מאוד מזכירה חדר אוכל של קיבוץ וזה הצחיק ושעשע אותי, שבלב הכרך הסואן יש פתאום מין קיבוץ קטן כזה".

לא יוצא ממך, הקיבוץ...
''נכון", הוא צוחק, "וככל שאני מתרחק, אני