"עזובים" - כך מכנה אורי שרפברג את תערוכת היחיד שלו המוצגת בימים אלה (ועד סוף פברואר) בגלריה שבמוזיאון "חומה ומגדל" בקיבוצו, חניתה.

עוד פיסול מקיבוצים:
הפסל של יחיאל שמי ז"ל שוחזר למרות התנגדותו
מסע אחרי הפסל שנעלם מן העין
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

לאורך ספירלה חלזונית מונחים פסלי החמר הזעירים של שרפברג, יליד תחילת שנות החמישים, שחווה בגופו ובנפשו את החינוך המשותף, שכול במשפחה (אחיו גיורא נהרג במלחמת ששת הימים), יתמות, התבגרות מינית, חיי משפחה סבוכים וכיו"ב. לכל אלה הוא נותן ביטוי מהפך מעיים שמצליח, באמצעים מינימליסטיים, לקרב את העדות ואף לרגש.

"זהו פיסול אינטואיטיבי, ראשוני, נאיבי", מעיד היוצר על אמנותו. "יש כאן מארג של ביטוי חזותי, מלנכולי, על אודות אירועים בעברי והשפעתם על מציאות ההווה". ואכן, הפיסול המצטייר כארכאי, הקרוב בסגנונו לכנעני, שנולד מהאדמה ומחשב לחזור אליה - מעורר אמפתיה ורצון לגונן על יוצרו.

שמות האובייקטים רומזים על הנרטיב שבשלו נוצרו, וגם שנות ההתרחשות מצוינות בצמוד להם. כך למשל נראית מטפלת תינוקות מרובת שדיים, כאלה קדמונית שופעת, וסביבה, כחגבים, מוטלים התינוקות. השנה 1953, והשם המפורש מצוין: "בבית התינוקות". בהמשך סצנה משפחתית מעיקה משנת 1967. "עכשיו אתה הגבר", כמו אומר האבא הישוב על הכיסא לבנו הצעיר שעל ברכיו, כשהאם צופה נכחה, ומול האם והאב מונח הבן הבכור בארון המתים. אורי, כך ניתן ללמוד, הוא ממשיך דרכו של האח המת. שנת 1973 מתוארת על ידי שרפברג כקבר אחים קולקטיבי,
שאיברי אדם מפוזרים בו.

ההמשכיות, אם ישנה כזו, נרמזת במעמדים אירוטיים. "ביקור הלילית" - כך מכנה היוצר את הפסל המתאר זוג בעיצומו של משגל סוער, כשלצדם שוכב ספק תינוק ספק זרע מוגדל, בבחינת התוצאה שלאחר מעשה. פסלים נוספים מתייחסים לחברי הקיבוץ ולמוסדותיו.

אם הספירלה המתוארת לעיל מצליחה להרשים ולעורר הזדהות, הרי שצילומי הצבע המעובדים (קרעי בד על חוף מסולע, דיוקנים מהמזרח הרחוק) - זניחים בהרבה, וכמותם גם השירים המוצמדים לקירות ומקומם לא ממש ברור בתערוכה כזו. טוב היה עושה האמן אם היה מותיר את המיצב הפיסולי בדד על כנו, ומדיר מהגלריה את התצלומים והשירים. בכל מקרה כדאי, ולו רק למען פסלי החמר, לבקר בתערוכה.