שם המסה החדשה שכתב אורי יזהר מקיבוץ משאבי שדה ופרסמה כספרון - "חזון מצדה" (הוצאה עצמית) - מסגיר את תוכנה ולכאורה חוסך מהקורא את הטרחה שבקריאת הדברים.

עוד ספרים חדשים של כותבים קיבוציים:
ספר חדש: הבוררות בין עמוס עוז לקיבוץ חולדה
הבן כתב רומן על בסיס יומן אמו מהשואה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הוא מזהיר מפני דרכן של מרבית קבוצות הימין - המתון לכאורה, הקיצוני סהרורי, הדתי הלאומני והמשיחי. סקירתו וניתוחו מוכיחים שדרכם מוליכה את ישראל אל מצדה שנייה, להתאבדות בזקיפות קומה של קנאים מסומאים מכדי לראות ולהבין את מעשיהם, ואף מסוממים בדבקותם הקנאית.

סקירתו את מדיניות ישראל בעשורים האחרונים היא רחבת היקף, אינה פוסחת על אף פרק זמן וחוזרת וחושפת את איוולתה של המדיניות בתקופות שלטון ממשלות הימין, וגם של אהוד ברק. גם הסיפר (נרטיב) הפלסטיני אינו יוצא יבש משטף הביקורת, וגם איוולתו נחשפת בפירוט. אולם הכותב מכוון בעיקר לקורא הישראלי, שאפשר כי אינו יורד עד לסוף משמעותה של המדיניות הנוכחית.

הסקירות, ההיסטורית והאקטואלית, אינן מחדשות דבר שלא ידענו - ואת מקצתן אולי שכחנו, לנוכח האירועים המתרגשים עלינו ברצף מסחרר - אך מציגות מסגרת לדיונו ומבססות את טענותיו על משגים, מחדלים ומעשי איוולת, לדעתו, שנעשו בכוונת מכוון, כל זאת משום שמדיניות ישראל שואפת לניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני במקום לחתור לסיומו. אכן, יזהר מוכיח את אי-רצונם של הימין וממשלותיו בשלום, אך אין הוא מספק הוכחה לכך שאם וכאשר יושג השלום - הוא אכן ישים קץ לטרור.

בצדק רב מדגיש יזהר שרצח רבין, בהשראת רוח הלאומנות הדתית, קטע מהלך מדיני חיובי; ושהרצח שביצע ברוך גולדשטיין בהשראת אותה רוח עצמה, גרם להתפרצות גל טרור פלסטיני חדש. אירועים אלה מעוררים שאלה, שיזהר אינו דן בה, עד כמה משמשות רציחות כלי "לגיטימי" בידי חוגים בימין הלאומני-דתי לקידום מטרותיהם, אף שהוא בא חשבון עם החוגים הדתיים הלאומניים ועם עמדותיהם. כמובן, גם מהם אין הוא חוסך את שבט ניסוחיו ואת חריפותם.

התיאורים המחרידים על הנעשה בשטחים אינם חדשים, אלא שהצגתם במרוכז יוצרת מסה, שהיא כבר "איכות" חדשה שבכוחה לזעזע גם את מי שלא נחשף עד כה למלוא השלכות השליטה בשטחים.

מקום נרחב, אולי נרחב מדי, מקדיש יזהר לעיתונאים וליתר כתבני הימין בעיתונות, עמם הוא מתפלמס בשצף קצף ודן אותם ברותחין אחד-אחד, כיד הפולמוס הטובה עליו והמוכרת גם ממאמריו הקודמים.

גם השמאל, או מה שנחשב בישראל כיום כשמאל, מוצג לאו דווקא באור חיובי: "רבים בשמאל אינם מבינים את ההבדל בין התבטאות ומעשה המביאים לסיפוק עצמי, לבין התבטאות ומעשה המשנים מציאות". והשאלה המנקרת למקרא מסה-חוברת זו, היא עד כמה דברי אורי יזהר הם אקספרסיביים, והאם יהיו גם אפקטיביים (הבחנה כזו, בין אקספרסיבי לאפקטיבי, עורך אורי עצמו בהתייחסותו לשמאל).

נעדרת מהדברים התייחסות לסוגיות החברתיות-כלכליות ולהתעוררות מחאת הצדק החברתי בקיץ האחרון. אף שיזהר כיוון את עיקר דיונו לסוגיה הישראלית-פלסטינית, אין להפריד בין שתי זירות אלה,
גם אם חלק מהמוחים הם מהמעמד הבינוני המתעניין ברווחתו האישית יותר מאשר במצב העם והארץ.

מתוך 160 עמודי החוברת, מוקדשים רק חמישה לפרק "מה כן לעשות", ולאכזבתי לא מצאתי בהם חידוש רב. עיקר הדברים: חזרה על הצעות השמאל - "מחנה השלום" מאז ימי אוסלו. כל אלה כבר הוכחו כמצעים שאינם גורפים את הציבור ו/או אינם מוציאים את העם לרחובות. הם מעוררים פחות מגבינת קוטג'. כיצד לעורר את החלק מהציבור שטרם נשטף על ידי הגל העכור הלאומני-דתי - על כך לא מצאתי תשובה בדברי יזהר, והם לא ערערו את תחושתי-חרדתי שמא כבר הפסדנו במערכה, שכלל אינה מתנהלת, על דמות המדינה והחברה.

בעוד מרביתנו מקטרים על המצב ועל חוסר התוחלת שבניסיון לשנותו, קם אורי יזהר, שעודו מאמין בכוחה של המילה הכתובה, ועל כן, כנראה, טרח רבות על חוברת זו בתקווה שתזעזע ותעורר. הלוואי ויצדק.