בשורת האיוב נקשה על דלתה של חוה מזרחי פעמיים, ובעיתוי מצמרר. לפני 32 שנה שלח יד בנפשו בעלה הראשון. הוא היה בן 27 במותו. לפני כעשר שנים, בגיל 27, התאבד גם אסי - בנה הבכור, שמיאן להינחם על מות אביו האהוב.

עוד סיפורים על אמנות ומוות בקיבוצים:
אורי ליפשיץ ז"ל: "מוות זה דבר מצחיק"
אמנות בעקבות המוות
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

אבל גם בכך לא נגדשה מנת הייסורים של האישה הכואבת והאמיצה מקיבוץ סער. בנה השני, יוגב, נפצע בידו בעת שירותו הצבאי בגדוד 50. כל אחת אחרת היתה אולי מוליכה את הכאב למחוזות אפלים ואולי מבקשת תשובה על אודות הגורל האכזר שניחת עליה. אבל חוה בחרה בתחום הייעוץ הביוגרפי והתרפיה באמנות, שסייעו לה להירפא ולחזור לשגרת החיים.

חוה מזרחי (שם נישואיה הקודם - זינגר) כתבה את חייה ואת מות יקיריה בספר ביוגרפי מכמיר לב בשם "מאות פרחים סגולים" (הוצאת "בת אור" בעריכת נועה ברקת, ניתן להשיג בחנויות "צומת ספרים" ו"ספרי דורון"), ששמו נלקח משורת שיר שכתב אסי זינגר ז"ל. בספר, שאת עטיפתו גם ציירה, היא מתארת את קורותיה וקורות משפחתה בכנות וברגישות חומלת.

בין פרקי הפרוזה משובצים שירים יפים שכתב הבן המנוח אסי, שהיה מוזיקאי מחונן, מנהמת נפשו. אין עין שנותרת יבשה למקרא המילים שכתב אסי זינגר בשנת 2000, שנה לפני שהתאבד בביתו: "כתבת בטירוף/ הנשמה שלך יצאה מחוץ לגוף/ וידעת שכלום לא יעזור./ אתה בחרת ללכת לבד/ היה גשם/ עכשיו כבר ברד./ המיתר בגיטרה חלוד/ מחפש אחר האקורד האבוד./ ניגנת עד זוב דם/ עכשיו נפלת מתי אתה קם/ אתה בחרת ללכת לבד./ הגשם הפסיק/ עכשיו פחות עצוב/ אבל אתה עוזב/וזה כואב./ אתה בחרת ללכת לבד".

היחד לוחץ מדי
בגיל 19 נישאה חוה לבן קריית ים, החייל גבי זינגר, וכשהיתה בת 23 עברו השניים לקיבוץ סער במסגרת הפרויקט "מהעיר אל הכפר". "היום אני לא רואה את זה כמקריות אלא כפגישה גורלית", היא כותבת בספר. "עם גבי יצאתי למסע בעולם הזה. זה היה מסע לא קל, בוודאי לא המסע שעליו חלמתי ושאותו הגדרתי אז כזכייה בפיס. בדיוק כמו שגבי הגיע לחיי בפתאומיות, חותך את דרכי ומסיט אותי ממנה, כך גם היו חיינו המשותפים. כל מה שחשבתי שגבי יביא לחיי: ביטחון, אהבה, חיים טובים - הביא את היפוכו. כיום יש קולות בתוכי האומרים שגם זוהי זכייה".

המעבר לקיבוץ סער, במבט לאחור, מצטייר אצל חוה כמו המעבר הטראומטי של אמה ממרוקו לישראל. "הבחירה בסער לא היתה שלי. היא היתה של גבי. הייתי עדיין 'ילדה' ולא רציתי לאכזב אותו. הקיבוץ זימן לי חוויה קשה. לא אהבתי את היחד הלוחץ, את הוויתור על האינדיבידואל למען הכלל. זה היה עבורי מוקדם מדי לוותר. היום אני מרגישה שאפשר לשלב את חיי השיתוף בקיבוץ ולשמור על האינדיבידואל שלי".

גבי, בניגוד לחוה, הרגיש מייד בבית. הוא אהב מרחבים, אנשים וילדים, ומצא עצמו עובד כחשמלאי, כרפתן, כמגדל סוסים, כחצרן בתי ילדים ומייסד פינת חי. "יצאנו למרחבים רכובים על סוסים", נזכרת חוה, "ולא שיערנו שבאורווה מצוי גם הסוף של יחסינו, ומותו הטרגי של גבי".

גבי התאהב במתנדבת מהולנד, שסייעה לו בטיפול בסוסים, וכשנודע הדבר לחוה היא ביקשה ממנו לעזוב את הבית למרות שטען שהרומן אינו רציני ושהוא רוצה להישאר לצדה ולצד ילדיהם הצעירים. "הוא לא יכול היה להבטיח שהסיפור ייגמר, ואני רציתי אותו כגבר טוטלי", אומרת חוה. "ביקשתי להיפרד, וסביב זה היו אירועים קשים. הקיבוץ, בשלב מסוים, ביקש ממנו לעזוב. הוא המשיך להיות עם המתנדבת, ואף שקל לעזוב אתה להולנד. אבל יומיים לפני שעמדו לטוס, היא חזרה בה ואמרה שהיא מבקשת שלא יצטרף אליה. נראה שסערת הנפש וחוסר המוצא בהם היה מצוי, דחפו אותו לעשות את המעשה הנורא".

באותו יום שלישי מר, בו היה תורו לקחת את הילדים אסי ויוגב לדירה בה התגורר, בא גבי אל ביתה של חוה וביקש שתחליף אותו "בהקמה ובהשכבה". הוא הזכיר את שמירת הלילה שהיה עליו לעשות. חוה הסכימה מיד, ולא חשדה בדבר. ודאי לא בדבר רע שיגרום לעצמו. "גבי היה איש חזק, נפשית ופיזית. לא תיארתי לעצמי שיוכל לפגוע ולהיפגע", היא נזכרת בקול שקט.

היא סיימה לאכול בחדר האוכל, ירדה במדרגות כדי לאסוף את הילדים ששיחקו למטה, ואז ראתה את המתנדבת עולה במדרגות חיוורת ורועדת, ולצדה חבר קיבוץ. הוא סיפר לחוה כי גבי ירה בעצמו ברובה ששימש לשמירה בעת שחברתו הלכה למרכול כדי לקנות לו סיגריות. הוא היה בהכרה כשנלקח לבית החולים בנהריה. שם נקבע מותו.

"הלכתי לסרט שהוקרן אז בחדר האוכל, ועמדתי עם חברה בפתח כדי לקבל עדכון לגבי מצבו של גבי. ואז הגיעה הודעת האיוב. שום דבר כבר לא היה כמקודם". בהלוויה עמדו שתי הנשים במרחק לא גדול זו מזו. המתנדבת עזבה את הארץ לאחר יומיים, וחוה נשארה לאחות א