"אני כלב. חי כמו כלב. עד היום אני מצייר כמו כלב. אני חי באורח כלבי", אומר רן הררי (68), לשעבר חבר קיבוץ אפיקים. לאחר כארבעים שנים שם, הוא שוכר כיום דירה קטנטנה (24 מ"ר) בקיבוץ גשר, ערירי, ללא משפחה, שלא הקים מעולם. הוריו נפטרו באפיקים ושני אחיו מתגוררים בארצות הברית.

עוד אמנים מקיבוצים:
סוד ההצלחה של מוניקה: אמנות במקום ריטלין
אפלפלד וקופפרמן: דיאלוג אמנותי בקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הוא מצייר מאז היותו נער וברשותו אלפי עבודות המאוחסנות במשכן לאמנות בעין-חרוד, בביתו ומעט בארה"ב, שם ניסה בעבר את מזלו ונכשל. בימים אלה נפתחה "צללים" - תערוכה מעבודותיו, ב"בית גבריאל" שעל שפת הכינרת, ביוזמתם של מנהלת המקום גבי פינסקי מקיבוץ אפיקים ודורון רות מקיבוץ שער-הגולן, שאוצר את התערוכה.

רן תופש את עצמו ככישלון ומדבר על כך בפתיחות ובבוטות, כשהוא יורה לכל עבר בלי לעשות חשבון לאף אחד. "אין לי ולא היו לי מעולם תנאי עבודה ליצירתי. אני מפסידן", הוא אומר. "משהו באינטראקציה ביני לבין הסביבה לא עובד. אצלי, או אולי בזולת, משהו לא נכון".

"אני מאובחן ככלב"
רן נולד בקיבוץ משמר הים, היום אפק, שהוריו היו בין מייסדיו ואחר-כך ממייסדי כפר-קיש, לשם עברו. אחר-כך השתקעו בטבריה ומשם הגיעו לאפיקים, שם התגוררו רוב שנותיהם. רן למד בבית ספר בקיבוץ ואחר-כך בבית-ירח, משם נשלח ללמוד בקיבוץ נצר-סרני. אחרי שלושה חודשים נמאס לו, חזר לאפיקים, עבד שם עד הצבא והתגייס לגולני.

"מכיוון שהייתי עצמאי מדי, ישבתי ארבע פעמים בכלא 4 ובכלא 6", הוא מספר. "לא הייתי פושע, פשוט עשיתי מה שבא לי, לא התאמתי למסגרות הצבאיות. אחרי השחרור חזרתי לאפיקים והתחלתי לבזבז זמן. בקיץ 66' נסעתי לאירופה וחשבתי שאולי אלמד משהו באמנות. לא הסתדר, הסתובבתי באירופה תשעה חודשים וחזרתי לאפיקים, שם שוב התחלתי לבזבז זמן. עבדתי בענפי משק שונים והתחלתי יותר ויותר להשקיע בציור בשעות הפנאי. הכל בדירה שלי. מעולם לא היה לי סטודיו, כיוון שלא הייתי שייך למקום הנכון על מנת לקבל משהו מסודר. ככה זה אם אתה לא שייך לחבורה הנכונה. כמו שכבר אמרתי - חיי כלב".

למה אתה לא דואג לעצמך?
רן הררי: "כי אני כלב".

אתה גאה בזה?
"לא. אגיד לך כך: זה כמו שרופא יאמר לך את סוג המחלה שלך. עובדה. אני מאובחן ככלב. בעיני עצמי. ולא אכפת לי שכך זה יפורסם בכתבה. אני צריך לבקר את עצמי. ובעיני אחרים? לא אכפת לי. אני לא צריך שיבקרו אותי".

מה אתה מצפה מהתערוכה שלך?
"לא מצפה לכלום".

אז למה עשית אותה?
"לא אני יזמתי. היוזמה באה מהמועצה. הם באו, בחרו עבודות על פי טעמם וזהו".

"זרקו אותי מכל המדרגות"
בתשובה לשאלה איך הוא מתקיים, אומר רן: "אני מתקיים, אבל באופן מאוד קשה. ניסיתי, אבל אותי הממסד לא רצה. ברגע שאתה נכנס למשחקים עם הממסד הוא מוחק אותך, ואתה בבעיה. כך לא תגיע למקומות שכדאי ושצריך. ברגע שאתה לצנינים בעיני הממסד, וכך הייתי - אתה אבוד. שמע איך אני מדבר... היו לי ביקורות טובות ושבחים מצד אחד, ופסילות מצד שני. הכרתי כמה מהטופ של האוצרים והאוצרות בישראל. ברגע שקלטו שאני עצמאי, הם זרקו אותי מכל המדרגות, מדרגות גבוהות, שאפשר להתרסק כשנופלים מהן".

אולי בגלל איכות העבודות בעיניהם?
"כשמדובר בשיפוט, לא רק העבודות קובעות. לא פחות קובע מה שאתה משדר באישיותך. ברגע שאתה לא משחק את המשחק ואתה לא נחמד, ולא נכנס להם לתחת כמו שהם רוצים ורוצות - הכל אבוד. כל הדבר הזה עובד על חנופה ועל אופנה. שניהם הולכים ביחד. אם אתה לא במגרש שלהם - פשוט גמרת. כך החברה הישראלית. עולם האמנות לא מנותק מזה, עולם של חנופה. עולם האמנות הפלסטית החזותית הוא נגזרת של החברה הישראלית. מי שמנהלים את העניינים הם לא בדיוק יצורים נאורים מבחינה תרבותית. בשום פנים לא. ההיפך. כמובן שאף אחד לא יודה בכך, כי כולם משחקים את המשחק".

זה נעים לך?
"אני כלב, חי כמו כלב, חוטף בעיטות כמו כלב, ופה ושם אני נושך ובורחים ממני".

ומה מחזיק אותך בחיים?
"זה שיש לי אנרגיה. לולא זאת, הייתי מתאבד מזמן. לא קל להיות במצב כמו שלי. לא הייתי מאחל לאף אחד".



"אני חי במכבש יומיומי"
אני מתלווה אל רן הררי בהכנות לתערוכה. מצד אחד, כשהוא רואה ציורים שנתלו הפוך, הוא מתרעם ודורש תיקון. מצד שני, על חלק מהעבודות הקטנות שאינן תלויות על פי רצונו הוא אומר: "מה אכפת לי, שיהיה".

אז אכפת לך או לא?
"אכפת לי, אבל מכיוון שאני חייב לכלוא את הזעם על זה שלא התייעצו אתי, גם לא בבחירת העבודות, אני לוקח את זה בצורה יותר קלה, אחרת אצטרך עוד איזה צנתור. כבר עברתי אחד, ולא בא לי לעבור עוד אחד. זה מצב שאני חייב להיות בשליטה, כי אם לא - א