ליום הולדתי העשירי הביאה לי אמי במתנה את ספרה המקסים של נורית זרחי, "חובשת כתר הנייר", המביא את סיפוריה של הילדה עמליה קוץ בקיבוץ בו גדלה כילדה לאם חד-הורית. במשך השנים אבד לי הספר.

עוד סופרות כותבות על ילדות בקיבוץ:
שירים מילדות לא נשכחת
"היינו העתיד": ספר הפיוס וההבנה את הקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

לפני שנה, כשמתה אמי, סידרנו את חפציה ומצאתי אותו. קראתי בו שוב, הפעם כשאני יודע שנורית זרחי גדלה, כמו עמליה, כילדה לאם חד-הורית, באותו קיבוץ בו גדלתי אני, גבע. שמו של הקיבוץ אמנם לא מוזכר בספר, אבל שמות היישובים הסובבים אותו (כפר-יחזקאל, עין חרוד) וחלק משמות הדמויות בספר, אינם מותירים מקום לספק.

עמליה, גיבורת הספר, היא ילדה מיוחדת. סיפוריה נעים על הציר שבין המציאות הקיבוצית בה היא חיה לבין חלומותיה ודמיונותיה הרבים, אותם היא חווה כמציאות ממשית, והם מושפעים רבות מקורותיה בחייה "האמיתיים" והלא-פשוטים בחברת הילדים בקיבוץ. כך קורה, למשל, שהמטפלת כועסת עליה בטענה שרשמה את שמה על בטון חדש, כי היא ילדה עירונית שרוצה להתפרסם - ותוך כדי צעקות המטפלת, רואה עמליה את שמה כתוב בעננים; או כשהילדים קורעים ממנה לגזרים את בובתה המדברת, הזוכה לשם הראוי לרכוש פרטי - "שיקוץ".

לפני כשבועיים חגגה נורית זרחי את יום הולדתה השבעים בערב שנערך לכבודה ב"בית ביאליק" בתל אביב. באתי לשם עם הספר כדי להחתים אותה עליו, עם הקדשה לאחייניתי נגה, המתגוררת בגבע, שחגגה בת-מצווה באותו השבוע. כשראתה זרחי את הספר ושמעה את הסיפור, שאלה מיד: "מאיזה קיבוץ אתה?", ובאותה נשימה ניחשה את התשובה. היא שלפה עט וכתבה בכתב ידה את המילים: "לנגה - אותו הנוף, אותו ההר, מנורית".

חמישים שנים עברו מאז עזבה זרחי את גבע, וההר הוא אכן אותו ההר. אני קורא את ההקדשה וחושב שאולי, בעצם, היא מעולם לא עזבה.

איך הגעת לגבע?
נורית זרחי: "אבי, הסופר ישראל זרחי, נפטר ממחלה כשהייתי בת חמש. אמי, אסתר חננית, למדה עם מיכל רביקוביץ', אמה של המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל, בסמינר למורות. מיכל שימשה אז כמורה בגבע, שם היו זקוקים לעוד מורה, וכך הגענו לקיבוץ - אימא, אני ואחותי הקטנה מיכל, שהיתה בת שנה. אחרי הצבא עזבתי, ומאז לא חזרתי".

איך התאקלמה אמך בקיבוץ?
"אימא הצליחה לתפוס את מקומה. היא היתה אישה יצירתית מאוד, שכתבה וביימה הצגות לילדי בית הספר וגם כתבה שירים, שאחד מהם, נדמה לי, אף בוצע על ידי הגבעטרון. מעבר לזה, אני חושבת שהיא פחדה על ילדיה. בקיבוץ, אם אין לך הורים חזקים, אתה תהיה ילד חלש. אימא לא יכלה להקיף גם את העבודה וגם אותנו, ולכן אני פחות או יותר גידלתי את אחותי ואת אחי שנולד אחר-כך לאימא ולבעלה השני".

התאקלמת בקלות בחברת הילדים בקיבוץ?
"כן, הייתי ילדה די מרכזית, מאוד רציתי להשתייך. לא סבלתי באופן גלוי לעין, אבל המצוקה היתה קיימת אצלי כבר אז, בצורה סמויה. כשיצאתי מהקיבוץ, המצוקה התבררה לי".

במה התבטאה המצוקה הזו?
"הקיבוץ הוא חברה שאין בה 'אני', וזה בעייתי מאוד. לא טיפחו שם את הפוטנציאל האישי. נקודת המוצא שלי היתה שאסור להתבלט. יש משהו מקולקל בצורך שלך להתאים את עצמך, כשהקיבוץ לא מותאם אלייך. זה יוצר צורך להתגונן ומשאיר בדידות גדולה שאי-אפשר להפיג אותה. בסוף נשארים סופר-פגיעים ומשלמים על זה, אבל גם מרוויחים".



אחרי הצבא נישאה זרחי לפזמונאי יורם טהרלב, הם חיו יחד ביגור ויש להם שתי בנות משותפות. בהמשך התגרשה מטהרלב, התחתנה בשנית והתגרשה שוב. כיום היא מתגוררת בתל אביב.

איך הרגשת ביגור?
"חיינו שם בסך-הכל שנתיים-שלוש. עבדתי כמורה, יורם עבד במשק, וממש לא הרגשתי שייכת, רציתי לעזוב".

מה דעתך על הקיבוץ כחברה?
"היום אני לא מעורה, אבל כילדה הרגשתי שזו היתה חברה חילונית תרבותית, עם עניין של יהדות חדשה שהיה מרענן ואסתטי מאוד. החגים היו מאוד מיוחדים. זה היה ניסיון חיים מרתק".

בספר אחר של זרחי, "ילדת חוץ", העוסק אף הוא בילדותה בקיבוץ, מוזכר מפגש חיובי של גיבורת הספר, הילדה דפנה, עם ילדה בוגרת ממנה. הילדה הזו, אומרת דפנה, תגדל להיות משוררת מפורסמת. אותה ילדה היא המשוררת המנוחה דליה רביקוביץ', שגדלה גם היא, כאמור, כילדה לאם חד-הורית בגבע.

לך ולדליה רביקוביץ' היה קשר מיוחד?
"האימהות שלנו היו חברות טובות מאוד. היא היתה חמש שנים מעלי, והסתכלתי עליה כבחורה יפה ובעלת קסם, שנבע מזה שהעזה להיות שונה. היא לא התאמצה להשתייך. היום אני כמובן מבינה אותה אחרת לגמרי. אגב, הייתי בכיתה גם עם אחיה התאומים של דליה, אחיקם ז"ל ואחירם, אחיק ורמי, ולא אגלה לך עוד כינוי שבו קראו להם".

את עדיין בקשר עם מישהו מהקיבוץ?
"בכלל לא.