הלילה (שישי, 30.12) יתהפכו בקבריהם הוגי ומקימי המשכן לאמנות בעין-חרוד (שנחנך בשנת 1948), אחרי שנים רבות של מנוחה נכונה. הלילה יביטו הדיוקנאות שצייר חיים אתר (אפתקר) בהשתאות ובפליאה על החלל הסובב אותם. הלילה ינידו ותיקי עין-חרוד בראשיהם לנוכח ה"צלם" שהוכנס למשכן. הלילה ייפרצו כל גבולות "קודש הקודשים" המוזיאוני בעמק, שהתאפיין בתערוכות מוקפדות ושמרניות שידעו להציג ציור ופיסול, צילום ומיצב כהלכתם. הלילה (ובחודשים הקרובים) יוגדר ויוצג מחדש "מגש הכסף עליו ניתנה מדינת היהודים..." בדרך הביזארית ביותר שניתן לתאר.

עוד תערוכות מעוררות מחלוקת מקיבוצים:
משחק עם אתרי ההנצחה בקיבוץ
אמנות על הכוונת
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בלילה הפוסט-פוסט מודרניסטי הזה, יועלה במשכן עין-חרוד "מגש הכסף" (תערוכה ומופע), מיצג טורד מנוחה ומבט, בעל אופי פרובוקטיבי ושופע הומור. את תוצאותיו ניתן יהיה לראות באמצעות וידיאו, סאונד ופרפורמנס, פירות ענק שעוצבו בחומרים רכים, רישומי קירות וכתובות גרפיטי.

מגש הכסף המוכתם
את כל הקקופוניה הזו יצרה נעם אדרי (29), בת קיבוץ רמת יוחנן שחזרה לקיבוץ אחרי שנים של גלות מרצון. אדרי - אישה עוצמתית, עדינה למראה ואמיצה למעשה, מאיימת להרעיש את הארץ אליה שבה לאחרונה, כפי שעשתה בלונדון למודת הסנסציות האמנותיות.

"את מגש הכסף המחשתי בעזרת ציפוי כסוף שהצמדתי לרצפת המוזיאון, בחסות המפעל הקיבוצי 'פלר"ם'", מנסה נעם אדרי לתאר את מה שמבקש צפייה והתבוננות. "קהל המבקרים יהפוך לחלק מאותו מגש - אם תרצה, לנערה ולנער להם ניתנה המדינה על פי אלתרמן. על המגש מונחים 'פירות ארצנו' המשווקים מישראל לחו"ל: גרגיר חומוס אדיר, תפוז דם גדול ומדמם, ליצ'י מרייר נוזלים מתוקים, קליפת תמר לחה, וכדור פלאפל עצום. מרבית הפירות משמשים גם כמלבושים שניתן לעטות על הגוף, כמו עור נוסף. אגב - כל השחקנים, שבעה במספר, הם בנות ובני רמת-יוחנן. הקיבוץ כולו, ובעיקר המשפחה שלי, התגייסו לטובת התערוכה".

תני קצת פרטים לטובת אלה שיחמיצו את המיצג החד-פעמי.
נעם אדרי: "הערב (שישי) ישבו ארבעה 'טנקיסטים' בתוך גרגיר חומוס העשוי כולו ספוגים. דרך הצריח המתרומם וחרכי הירי הנסתרים מהעין הם יפעילו 'מכונות ירייה' מספוג ויירו על הקהל גרגירי חומוס מבושלים. את המתרחש בתוך הגרגיר עצמו, לרבות איברי גוף שונים של הלוחמים, ניתן יהיה לראות בשידור ישיר על מסכי וידיאו. בתוך קליפת הליצ'י תשכב בחורה, גרעין ליצ'י בין חלציה, והיא תגנח בדרך שתדמה ספק תשוקה אורגזמית ספק כאב פיזי. נוזל ג'לטין סמיך יימרח שוב ושוב על ליבת הפרי בסיוע הקהל.

"את תפוז הדם תלבש משתתפת נוספת, והיא תדמם על פני כל חללי המשכן 'דם' המדמה נוזל חיים ומחזור. היא תבקש במבוכה מהצופים לסייע לה במצוקתה הקשה. אל תוך קליפת התמר תיכנס אישה היסטרית שתשכב שם ברגליים פשוקות, כמו לאחר אונס.

"בחדרון קטן, כמעט נסתר מהעין, מוצב כדור פלאפל ענק שצורתו כמו של כדור הארץ או של נשק אימתני. בסוף המיצג יהיה הקיר משובץ בכדורי חומוס, הכסף של המגש ירובד בדם, וכל החלל ייראה ויישמע כמו אזור אסון מורבידי. כמו שקט אחרי מלחמה, עמק בכא, אם תרצה".



מה עוד באים לבטא הפירות והירקות שיוטלו כמו פגרים תוססים על מגש הכסף המוכתם?
"בעיניי הם סוג של 'שאהידים' שיוצאים למשימה עם חגורת נפץ. כאלה שמחצינים סוג של היסטריה. המטאפורה ברורה - מדובר בפירות ארצנו המיוצאים לחו"ל, אבל גם ביצוא של כוחניות וכיבוש, מיליטריזם ותוקפנות".

גלוחת ראש בבית ספר דתי
עד גיל חמש היתה נעם אדרי "ילדה טובה רמת-יוחנן", אבל אז נסעה ללונדון עם הוריה, הגר ואיציק. המשפחה שהתה בלונדון עשר שנים לא רצופות, ונעם נשלחה ללמוד בבית ספר יהודי אורתודוקסי בשם "עמנואל קולג'", שלימד מדעים לצד גמרא ומשנה - מוסד חינוכי-הלכתי שהיה מצווה על הבנות לשבת על הברכיים כדי לוודא שהחצאיות שלבשו מגיעות עד לרצפה. כבר בהגיעה לגיל 13 הכריזה אדרי על המרד הראשון בחייה, עת סירבה להחריש בתפילות המשותפות למורים ולתלמידים בבית הספר.

"מדי בוקר עמדתי לצד 500 בנות ב'עזרת הנשים'. היה לי קשה להחריש כשסביבי אומרים 'ברוך שלא עשני אישה' ו'ברוך שעשני כרצונו'. יום אחד הודעתי לבנות שעמדו בשורות מסודרות שהיום אנחנו שרות, כמו הבנים, בקול רם. ואז, כשהרבנים והחזן החלו למלמל את הפסוקים הקבועים, הרמתי קולי ושרתי 'ברוך שאמר והיה העולם', תחילה בקול שקט ואחר כך הולך ומתחזק. בנות רבות הצטרפו אלי, והגברים היו מבולבלים מאוד והתחילו גם הם לשיר כדי ששירתנו לא תישמע לבדה. עד אז לא נשמעו שירים באולם הכנסים של בית הספר.

"כמובן שהוזמנתי אל משרדו של רב בית הספר, שהבין שישנה בעיה. הוא הודה לי ע