אז איך עזב הסופר עמוס עוז את קיבוץ חולדה? בבוררות. פרטים נוספים נחשפים בספר חדש של ישראל ויזל מקיבוץ דפנה.

עוד סיפורי בוררויות בקיבוצים:
חבר קיבוץ: רוצה משפט ולא בוררות קיבוצית
בודדה במערכה מול הקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

ככל שיישמע מפתיע, לישראל ויזל (77), האיש שעמד בראש המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית, מאז הקמתו ב-1988 ועד 2006, אין כל השכלה משפטית, אבל לפי עו"ד צבי שפרוני (מקיבוץ חצרים), אין בכך כל חיסרון. "נהפוך הוא", סבור שפרוני, "חוסר הבקיאות שלו בלהטוטנות המשפטית נחשב בעיניי ליתרון גדול, משום שהוא חף מתכסיסנות של עורכי דין, מה שהותיר לו מרחב תמרון גדול ויכולת לעשות שימוש בקומון-סנס שלו, בהבנה האנושית ובהכרת ההוויה הקיבוצית, על כל רבדיה וגווניה" (דברים שנאמרו במסיבת הפרידה לויזל). כל אלו באים לידי ביטוי בספרו של ויזל "גשרים - יישוב מחלוקות בקיבוץ" (הוצאת "בכתב", עורך: יגאל וילפנד, מקיבוץ עין-השופט), בו הוא מסכם את תקופתו במוסד לבוררות.

ההבנה האנושית, אפשר להניח, קשורה במידה רבה בילדותו המקופחת של ישראל. הוא יליד צ'כיה (1934), שבגיל ארבע, עם פלישת הגרמנים לפראג, נמלט עם משפחתו להונגריה, שנחזתה כבטוחה ליהודים. ב-1942 נלקח אביו למחנה עבודה באוקראינה, ולא חזר. כעבור שנתיים ייפרד ישראל לנצח גם מאמו. יהיה זה כשיצא איתה מן הדירה הקטנה בגטו בודפסט, אותה חלקו עם שלוש משפחות נוספות, כדי לקושש מזון ברחוב. קלגסי "צלב החץ" ההונגרים לכדו אותם, ויחד עם יהודים רבים אחרים נצטוו לצעוד רגלית, מושפלים ומוכים, בדרך למחנות המוות.

"מיד כשהחל המסע הרגלי", הוא מספר, "אימא החלה לדחוק בי שאנוס על נפשי. היא ממש דחפה אותי, ואני רק בן עשר, איני מבין את מה שאימא כבר יודעת - שאם אצליח לברוח, אולי איוותר בחיים. היא התעקשה, ואני ברחתי. הצלחתי, בחסות החשיכה, לחמוק מהנוגשים ולחזור אל אחיי בגטו".

הוא ושלושת אחיו נותרו בחיים, ולאחר גלגולים הגיעו ארצה. בקיבוץ דפנה, אליו עבר מקיבוץ רמת-השופט, אכן למד ישראל להכיר את ה"הוויה הקיבוצית על כל רבדיה וגווניה": עבד בכותנה, חינך את בני ההכשרה הצעירה, ניהל את תיכון "הר וגיא", היה שליח בברזיל, שימש כמזכיר הקיבוץ, רכש תואר ראשון בסמינר הדו-שנתי באפעל, ניהל את מחלקת הרכש של "נעלי דפנה", והיה רכז חברתי מטעם התק"ם. כשבוטל תפקידו זה, בעקבות צמצומים בתנועה, נתבקש ליטול על עצמו שתי משימות: ניהול "מרתון" שנועד לצמצם את עלויות בתי הספר הקיבוציים, והקמת המוסד לבוררות ולגישור.

"קופסה שחורה" - מכתבי עוז וחולדה
2,800 פניות הגיעו אל המוסד ב-18 השנים בהן ניהל אותו ויזל, ו-1,400 הליכי בוררות נפתחו. מכל השפע הזה, בוחר ויזל להביא בפירוט כמה מקרים מעניינים במיוחד. אחד מהם, מתחום "הקניין הרוחני וזכויות יוצרים בקיבוץ", קשור בעזיבתם של עמוס עוז ומשפחתו את קיבוץ חולדה, ב-1988, בשל בעיית בריאות של הבן. רק מקץ שבע שנים של התדיינות, וחילופי מכתבים, הושגו - הודות למוסד לבוררות ולגישור, ובניצוחו של ויזל עצמו - סדרי העזיבה וזכויותיה של משפחת עוז.

חליפת המכתבים בין עמוס ונילי עוז למזכירות קבוצת חולדה פותחת חלון אל המורכבות שביחסי האמן היוצר וזכויותיו בקיבוץ (דאז), והממסד הקיבוצי. היא נפתחת במכתב של חולדה למשפחת עוז, ב-10 ביוני, 1988: "אנו שוב רוצים לחזור ולהבהיר חד-משמעית, שאין לנו שום ספק בזכויות הלגיטימיות שיש לכל אחד מכם בנפרד, מבחינת הוותק והתרומה לחולדה. יחסנו נשאר יחס של הערכה והוקרה לכל אחד מכם, ואנו מכבדים את הזכויות שצברתם בשנות חייכם בחולדה. הצעתנו שלא לפתוח התדיינות כלכלית בין חולדה וביניכם, אינה מבוססת על אי-הכרתנו בזכויות הנ"ל".

חודש לאחר מכן, שב וכותב הקיבוץ למשפחת עוז: "אנו מצטערים מאוד על כך שאתם עוזבים, והיינו שמחים אילולא זה היה המצב. אנו מציעים לראות את כל הקשור לדמי העזיבה, הכנסות והוצאות ענף, ושכר סופרים, כמערכת קשורה וסגורה, בה אין לאף אחד מהצדדים תביעות כספיות הדדיות. ההצעה-תביעה של חולדה פשוטה וברורה: הקיבוץ יוותר על תמלוגי זכויות יוצרים, ועמוס, נילי ודניאל עוז יוותרו על דמי עזיבה ועל קצבה".

בתגובה, כותב עמוס לחולדה (באוגוסט 1988): "לפי דעתנו, ההצעה שנוותר על זכויותינו אחרי 28 שנות חברות בחולדה, אינה צודקת. ההכרח להודיע על עזיבת חולדה, לאחר שהמזכירות דחתה ברוב קולות את בקשתנו להארכת החופשה בערד, בשל מצב בריאותו של דניאל, היה אחד הרגעים הקשים לנו. הצורך להתדיין על מענק העזיבה הופך את הרגע הזה לקשה עוד יותר. אבל איננו יכולים לקבל, מוסרית ומעשית, את הגישה המתבטאת במכתבכם.

"אני כמובן שמח שכתיבתי נחשבה בחולדה, מלבד בעיניהם של כמה צרי ע