כשקראתי לראשונה את כתב היד של "נידונה לחיים", ספרו של אביהו רונן, הייתי נרעש. התגלה לי הר געש בלתי-נכבה. ערוצי הלבה היו הסיפור האישי של בן קיבוץ הנושא מטען גנטי של רומנטיקה מהפכנית, שתועל למחקר מקיף וזהיר על השואה; יומנה של אמו, חייקה קלינגר, חברת "השומר הצעיר", שפעלה בתנועה בימי השואה בטרם התפזרו הלילה והערפל מעל לחורבן הגדול.

עוד ספרים על השואה מאת חברי קיבוץ:
דמעות ומילים של קיבוצניקית, בת לניצולת שואה
ניצול השואה ראוי לביוגרפיה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

זוהי עדות קשה, בלתי-מצונזרת, שחלקים ממנה פורסמו בעבר. אביהו רונן מלווה את היומן בראיונות על אמו, שקיים עם חבריה ששרדו את הימים הנוראים ההם. ערוץ אחר ללבה הזו הוא מחקרו המקיף והקפדני של רונן, המתבונן בהתרחשויות עליהן מספרת אמו מזווית הראייה של המסמכים ההיסטוריים.

כשקראתי את כתב היד בגרסתו הראשונה, לא ידעתי אם יוכלו הערוצים השונים להתלכד. חשתי שאפילו אם ייכשל המאמץ הזה, הדברים הם כל כך מיוחדים, ולכן יש לפרסם את הספר. עתה, משיצא לאור ("ידיעות ספרים"), וקראתיו אחרי כל חבלי הלידה והעריכה - גברה ההתרגשות. זהו ספר נוקב, אוהב, קשה ומטלטל, המשלב באופן נפלא את ערוציו והופך אותם למסמך מכונן.

אביהו רונן, בן קיבוץ העוגן, החליט בנעוריו לטלטל משמאל את החברה והקיבוץ. חבורת בני קיבוץ וחניכי תנועה הקימו את קיבוץ כרם-שלום ברוח השמאל החדש. זו היתה קבוצה מתמרדת ואוטופית, שהתייאשה מהפרויקט שלה ואנשיה התפזרו לכל רוח. היא אתגרה, ואפילו איימה רומנטית על הממסד התנועתי. הקבוצה התפזרה. אביהו רונן פנה למחקר היסטורי. הרבה ממנו הוקדש לאזור זגלמביה בפולין, בו פעלה אמו כאישה צעירה.

חייקה קלינגר, אמו של אביהו, התאבדה. היא הלכה בעקבות פרימו לוי ופאול צלן, שלא יכלו לשאת את עומס התקופות הנוראות שחיו ואת הבידוד שהן כפו עליהם מאוחר יותר. חייקה קלינגר נתקפה בדיכאונות לאחר לידה. היא אושפזה. אחרי ששבה הביתה, ערב אשפוזה מחדש, העדיפה למות. כיצד השפיעו על הכרעתה הדי התקופה האיומה בה חיה בנעוריה, איננו יודעים. יומנה הקשה יכול היה אולי להצביע על כיוון. חייקה קלינגר, שלא צנזרה דבר ביומנה, כן עשתה זאת בתקופות מאוחרות יותר, כשהתייצבה מול אתגר הבניין המחודש של החיים.

החוקר ההיסטורי של השואה, הבוחן את התהליכים והאירועים, יכול להצביע על כך שנתיבי המוות היו ללא מוצא. שכל הכרעה היתה מלכודת. אולם הקורא את העדויות של אנשי תנועת הנוער, ושל רבים אחרים, מתרשם מצד אחד מהריאליזם של אנשי תנועת הנוער - "העורבים" כמו שקראה להם חייקה - ומצד שני מהאקטיביזם שלהם, המסרב לפטליזם.

הם ראו בבירור את נחישותם של הגרמנים לרצוח ולא הקשיבו לנבואות הנחמה שפיזרו תמימים ובוגדים. יחד עם זה, בכל רגע ביקשו לגלות ערוצי בחירה ואחריות. כל צעד שנראה כאפשרי להכרעה לווה בוויכוח על הראוי: האם ללכת לפרטיזנים או לארגן את הקהילה למרד, כשהיא מבקשת דרכי מילוט ושיתוף פעולה; האם לקבל את עמדתם של אנשי ה"יודנראט" כי עבודת היהודים היא שתשכנע את הנאצים לא לבצע את זממם, או להיענות לתביעת מנהיגי הארץ, שביקשו מהם לשרוד. במחשבתם האקטיבית הם הבליטו גם את הקשר אל הציונות אך גם את הביקורת על היישוב היהודי בארץ, שגילה הרבה מהחולשות שהתגלו בכל העם היהודי באותם ימים.

למקום פעילותה של חייקה הגיעה הידיעה שהחלו להגיע לפולין פספורטים של מדינות דרום אמריקה, שהבטיחו דרך הצלה: בעליהם יוכלו להגיע למחנות של אזרחי חוץ שהיו מיועדים להחלפת שבויים. הוויכוח על השימוש בדרכונים היה גדול. הממסד תבע להשתמש בהם כדי להינצל. אנשי תנועת הנוער החליטו לא לראות בהצלה דרך לרבים ולעמוד על רעיון המרד. הם החליטו להסתפק בשליחת כמה שליחים מתוכם שיצאו בעזרת הפספורטים ויעידו ברחבי העולם על המתרחש בארצות המוות.

חייקה עצמה נבחרה. היא "נידונה לחיים". כרבים ממנהיגי תנועת הנוער, סירבה לעזוב וביקשה להיות עם חבריה עד הסוף. היא האמינה בצורך למרוד ולא יצאה לשליחות "הנידונים לחיים" - אולם 34 בעלי הפספורטים שיצאו לחירות נידונו למוות ולא לחיים. הם נרצחו על ידי הגרמנים. שוב התבררה המלכודת.

כלל ההחלטות והצעדים שנקטו אנשי תנועות הנוער לא הצילו ולא גרמו למרד הנכסף. הדרך היתה ללא מוצא. חייקה וחבריה נתפסו על ידי הנאצים ועונו קשות. הם מצאו עצמם עם יהודים שנכנעו לגורלם, לא תמיד תוך שמירה על כבודם, ונרצחו. חייקה היתה בין היחידים ששרדו. היא מצאה עצמה נידונה לחיים. היא הבינה כי הדבר מחייב אותה להעיד. לספר מה אירע. במקום מחבואה, בדרך ארצה, כתבה את האירועים ואת התחושות,
עוד בטרם עלה המסך.

היומן הכל כך אישי של חייקה מבטא את רצונם של החלוצים לא רק להכריע אל