מעין זמזום מבשר רע מלווה את סרטו של יונתן קנסקביץ', "סרט זיכרון". הוא מטריד ברקע, לאורך כל 45 הדקות של הסרט - גם כשהמצלמה מתעדת בנינוחות שגרת משפחה קיבוצית ונופי מולדת, גם כשמן המסך נשקפים צילומי סטילס ורצים קליפים, ישנים וחדשים, מהארץ ומחוצה לה. ברור כי משהו לא טוב עומד, ומוכרח, לקרות.

עוד סרטים של ועל קיבוצניקים:
נכנסה לכלא (ללמד) ויצאה עם סרט
סרט ב-48 שעות? הקיבוצניק יעשה בפחות
אל תכנסו לסרטים, עוד סיפורים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

מהדורות החדשות הנשמעות ללא הרף ברקע, הלוא הן פסקול חיינו - התקדמות הגרעין באיראן, כנופיות טרור בשטחים, חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון - כמו מבשרות ומתריעות על פיצוץ קרוב, בלתי-נמנע. עוד מלחמה בשער. "כן, יש בי איזה פחד", מודה יונתן. "אני ממשיך לתפקד, לעבוד, לאהוב, לצלם, אבל משהו בקצה המחשבה כאילו מתריע: תמיד תהיה מוכן!"

הוא בן 31, יליד קיבוץ גזית, וזה שנתיים חי בדרום תל אביב, מתפרנס כיוצר דוקומנטרי. הוא תמיד אהב את התחום הזה, אבל ספק אם היה הופך אותו לייעודו ולמקצועו, אלמלא האסון ההוא: נפילתו בקרב של חברו, בן קיבוצו, מפקדו, אלעד ליטווק. זה קרה באפריל 2001, במהלך פעילות מבצעית בגבול לבנון, מוצב "גלדיולה". זה שינה, מן הסתם, חיים של אנשים רבים, וגם את החיים של יונתן.

"תמיד הערצתי את אלעד, הוא היה מהמוצלחים האלה, יפי הבלורית והתואר, ספורטאי, מאצ'ו, אחד כזה, שכל הבנים רוצים להיות כמותו, וכל הבנות רוצות להיות אתו. הוא למד כיתה מעלי בבית הספר, ויד המקרה הובילה לכך שבצבא שירתנו באותה הפלוגה, גדוד 53 של חטיבת השריון 188. הוא היה ותיק, חצי שנה לפני השחרור, אני רק התחלתי את השירות, כך שעשה לי טוב להיות יחד אתו. הוא דאג לי כל הזמן, שמר עליי. כשהיינו נוסעים יחד מהצבא לקיבוץ, ומהקיבוץ בחזרה לצבא, התקרבנו ונעשינו ממש חברים טובים. לא האמנתי שיכול לקרות לו משהו. היה נראה לי שהוא חסין כזה, שכלום לא יכול לפגוע בו. לרגע לא האמנתי שדווקא הוא ייהרג. חשבתי שאם כבר יקרה משהו למישהו, אז זה בטח יקרה לי...".

למה דווקא לך?
יונתן קנסקביץ': "כבר אז, מרץ 2001, כשעלינו לגבול לבנון, קו הר דוב, הטרידו אותי מחשבות רעות, סיוטים, מועקה. חלקתי אותם עם מפקדי האישי, ולעיתים גם עם אלעד. הבטתי על המצב בעין מאוד מפוכחת. כולנו ידענו שזה לא משחק ילדים, הכינו אותנו לאפשרות של היתקלות עם חיזבאללה, והבנתי שהמצב מסוכן. בפלוגה צחקו עלי שאני חרדתי, והאמת, יש בזה משהו. אני כזה. גם עכשיו אני מרגיש לפעמים כאילו אנחנו נמצאים ערב מלחמה. אני מחובר לחדשות כמו לאינפוזיה, כל הזמן מרגיש שאנחנו רגע לפני האסון הבא".

הבטחה לאימא של אלעד
מותו של אלעד הותיר אותו חסר אונים, "תחושה שהוא נפל במשמרת שלי". האולקוס הישן שב להציק לו, ואת הפרופיל שהעלה לפני הגיוס, כדי ללכת ליחידה קרבית, שב והוריד. כשביקר בשבעה אצל חנהל'ה, אמו של אלעד, יצאה מפיו הבטחה: ביום השנה, אמר לה, יהיה סרט זיכרון על אלעד. "הרגשתי צורך, וזה יצא לי ככה, מתוך תחושה חזקה, מבלי לחשוב לעומק למה אני נכנס. עזבתי את הבית שלה עם משא כבד על הכתפיים, חיכיתי כמה שבועות עד שאבא שלי יקנה מצלמת וידיאו, וכשהגיעה, לקחתי אותה והתחלתי לצלם, ככה, בלי ממש לדעת מה ואיך. ראיינתי וצילמתי בכל הזדמנות, חברים של אלעד, בני משפחה, כל מי שהיה קשור בחייו. מהוריו קיבלתי תמונות שלו, וכמה קטעי וידיאו, לשלב בסרט. חודש לפני יום השנה ביקשתי חופשה מיוחדת מהצבא, ושלושה שבועות ישבתי וערכתי את החומר לסרט באולפן הווידיאו של הקיבוץ, קודם יחד עם אבא, שלימד אותי, ואחר כך לבד".

ביום השנה, כמו שהבטיח לחנהל'ה, סרט הזיכרון לאלעד ליטווק היה מוכן, והוקרן מול מאות אנשים בחדר האוכל של הקיבוץ. מבחינתו, אומר יונתן, הסרט היה הדבר הטוב והחשוב ביותר שעשה בחייו. ועוד הוא אומר: "כשהסתיימה ההקרנה, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים: לתעד ולהנציח".



בשבת, 17 בדצמבר, במסגרת "רצועה מהחיים" (ערוץ 2, 12:30) יוקרן סרטו השני "סרט זיכרון" (שהופק בתמיכת הרשות השנייה-קרן סנונית,קרן גשר ומכללת תל-חי), שנולד מסרט הזיכרון הראשון, על אלעד. הסרט השני הוא סרט זיכרון לעצמו, יונתן.

"תוך כדי עריכת הסרט על אלעד", הוא מספר, "התחלתי לשאול את עצמי כל מיני שאלות, מה אם אני הייתי זה שנהרג? אילו זיכרונות היו נשארים ממני?".

ב-2005 התחיל ללמוד קולנוע במכללת תל-חי, ושנה אחר כך, במלחמת לבנון השנייה, הכה המוות שנית בקיבוצו, גזית, ובו. "המוות של אורן ליפשיץ חזר והציף בתוכי את הסיפור של אלעד. אורן היה חבר של אחי ואח של חבר מהכיתה שלי, ושוב הרגשתי בתוכי אי-שקט וצורך לעשות משהו, ולא ידעתי בדיוק מה. אז עלה לראשונה הרעיון ההזוי לעשות ס