אלה האנשים בקיבוץ עברון, שפוטוגניים כל כך, או שזה הצלם, שמוכשר במיוחד? הצלם, מייקל מן, לא הודף אף אחת משתי האפשרויות, אבל מציע סיבה אחרת לעוצמה ולקסם שפורצים מצילומי הפורטרטים של חברי הקיבוץ שצילם: אינטראקציה!

עוד צלמים מקיבוצים:
צלם מהקיבוץ מציג נוף אירופאי אינטימי
הקיבוצניק שמצלם כמו עדי נס, אבל אחרת
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"כשהצלם והמצולם נמצאים לבד בסטודיו, ומתפתח ביניהם דיאלוג ידידותי, וההדרכה שהמצולם מצפה לה מהצלם נעשית בהומור, והאווירה נינוחה - הקסם נוצר מעצמו, ומשתקף בתוצאה הסופית". תיכף יתברר, שגם לטכניקה תרומה משלה.

מייקל, 35, יליד עברון, נכדו של פסל הברזל בצלאל מן, ואחיינו של הצייר המנוח אילן מן ז"ל, התחיל להשתעשע בצילום בגיל 17, כשמצא מצלמת "מינולטה" ישנה בארון של אבא. במקלחת המשותפת במוסד "אשרת" (היום בית הספר האזורי "אופק") אלתר לעצמו מעבדה, עם חברו, אור קורן, שלימד אותו את הטכניקה.

"שם ביליתי את רוב הזמן, במקום ללמוד", הוא אומר. "ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות: לצלם, לפתח, להדפיס. כל היתר, כולל לימודים, לא עניין אותי. אני לא מתגאה בזה, אבל בבגרות יש לי רק יחידה אחת. בספורט".

הגיוס לצה"ל הרחיק אותו זמנית מהצילום, אבל השחרור החזיר אותו אליו, נחוש עוד יותר, והוא הלך ללמוד אמנות במכללת הגליל המערבי, תחת עינו הבוחנת של דני אבקסיס, צלם סטודיו מהבכירים בארץ, ומנהל בית הספר לאמנות במכללה. בתעודת הגמר שקיבל ב־2005 כתוב: "מדריך מוסמך בכיר לאמנות עם התמחות באמנות בקהילה", אבל האמנות שלו, שב מייקל ומדגיש, היא צילום. נקודה.

במשך שנה אחת היה אחראי על מעבדת הצילום במכון לאמנות ב"אורנים", וגם שימש - והוא רואה בכך זכות גדולה - כעוזר מרצה וכמעין שוליה לצלמים-אמנים נחשבים, כגלעד אופיר, ישראל (רולי) נתיב ואסף רומנו.

אחר כך "התמסחר", ובמשך שלוש שנים היה שותף בחברת Shot - הפקות צילום ועריכת וידיאו, שהקים בעברון עם יריב ברטל. ב-2008 נסע בעקבות בת זוגו להולנד, שם היה לצלם עצמאי ועסק בצילום מסחרי לחברות ולעסקים, שימש כצלם הבית של חברת "סמסונג", והיה מעורב בפרויקטים קהילתיים אמנותיים, שהתפרסמו במגזינים בהולנד.

כשלושים הפורטרטים שמרכיבים את הסדרה "Working people portraits" - נשים, גברים, צעירים, ותיקים, חלקם חברי קיבוץ, חלקם רק עובדים בו, וכולם נראים, כאמור, כשחקני אופי שנבחרו בקפידה - נועדו מלכתחילה למלא "אימג'-בנק" של אנשים עובדים, שביקש מייקל ליצור לעצמו. "תליתי מודעה, הסברתי מה אני רוצה, ואנשים נרשמו והגיעו להצטלם בחדר שהועמד לרשותי בקיבוץ. הדגש היה על הופעה טבעית, ללא איפור והכנה, כל אחד כמו שהוא, עם מאפייני העבודה או המקצוע שלו. מי שאין לו מקצוע ספציפי, התבקש לבחור על המקום מה הוא רוצה להיות".

כל "דוגמן" ניצב ושיחק לפני המצלמה במשך כארבעים דקות. "התמונות הטובות", מעיר מייקל, "היו בדרך כלל האחרונות, אם כי לפעמים, דווקא הראשונה היתה הטובה".


עכשיו נותר לשוב ולברר מהו שמעניק לתמונות האלה את קסמן, מלבד האינטראקציה בין הצלם למצולם, שהזכיר מייקל. ובכן: "כולם צילומי תקריב, וזה בגלל אילוצי המקום, כלומר, גודל החדר שהועמד לרשותי, אבל נכון, גם הטכניקה שונה. השתמשתי כאן בצורת עיבוד, שנעשתה בעזרת פילטר מיוחד שפיתחתי בעצמי וקראתי לו Branded - באנגלית: פעולת סימון הבקר בצריבה - שמדמה איכות של הדפס, או חיתוך עץ.

"בטכניקה הזאת ניתן להבליט ולהדגיש עוד פרטים מתוך התמונה, ואזורים מסוימים, בעיקר הכהים, הופכים מנגטיב לפוזיטיב, והם מוארים, מה שנותן להם אפקט היפר-ריאליסטי. בניגוד לריטוש, העיבוד הזה דווקא מעצים ומדגיש כל פרט, כל שערה ונקבובית, ועדיין הקסם נשמר".

בשהותו בהולנד, הוא מספר, המשיך להעשיר את ה"אימג' בנק" שלו בפורטרטים כמו אלה מעברון, "ולא, אין כל הבדל, ואי-אפשר להבחין מי ישראלי, קיבוצניק מעברון, ומי הולנדי, פולני, איטלקי או אנגלי שתפסתי ברחוב. האינטראקציה היא כנראה עניין אוניברסלי".

לפורטרטים של עברון צפויים חיי נצח, וחשיפה בלתי מוגבלת וחוצת גבולות - בקטלוגים, בשלטי חוצות, כאילוסטרציות לכל דורש. המצטלמים כולם, הוא מבקש להדגיש, שותפים לפרויקט מבחינתו,
והוא שמח שהיו מודעים למשמעויות שלו, ולחשיפה, ועדיין הסכימו לקחת בו חלק.

מאז חזר ארצה, לעברון, עוסק מייקל בצילום מסחרי (פרסום, קטלוגים, אינטרנט) לחברות ולעסקים, במתן שירותי קריאייטיב לקמפיינים, בליווי ובפיתוח קונספטים אמנותיים, בצילום כתבות לעיתונים ולמגזינים, ובפיתוח פילטרים ומוצרים לעיבוד תמונה.

בקרוב הוא מתכוון לפתוח קורסים לאמנות הצילום ועיבוד התמונה. בימים אלה הוא שוקד על הכנת תערוכת צילומים