מטלות היום יום, הפרוזאיות מטבען, ועומס הספרים הנערמים ליד המיטה, הגדולים בגופם - דחקו מעיני את הפואטיקה בספרו הצנום של ישראל נטע, "השיר על הארץ" (הוצאת "כרמל"). איזה מזל שגיליתי אותו, לפני שפג תוקפו במרוץ הכותרים הקצר והנמרץ אל חנויות הספרים ואל תודעת הקוראים, כי אסור להרשות שינשור בדרך: זה ספר יפהפה, ושונה, ומקורי (וגם, אין מתאים ממנו להעמיק את דכדוך החורף המתוק, אצל חובבי הדכדוך הזה).

עוד שירה בקיבוצים:
מעגן מיכאל: החיו את שירי המשורר המקומי
משוררת את קירות הבתים בקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

נטע הוא יליד וחבר קיבוץ בארי (55), שהוא מפרסם משיריו כבר שנים רבות בכתבי עת שונים (לראשונה פרסם ב"שדמות"), ושבשנת תשס"ו זכה בפרס יהודה עמיחי על ספרו "צפון דרום מערב". השירים בספר החדש מעידים שרכש השכלה במקרא וביהדות, שכן הוא רווי אזכורים מהמקרא, מהתפילה ומהגמרא (נטולי משמעותם הדתית), והם מקבלים אצלו "טוויסט" של אקטואליה או של אירוניה דקה.

הנה לדוגמה: "כי תקרא לפניך ציפור/ תור על עמוד מתח גבוה/ - אפשר להבחין בפלומת החזה מתרעדת קלות -/ כמה שביר היופי הפתאומי הזה, כחוט השערה:/ תור הומה מאוד על עמוד מתח גבוה/ עשרים אלף וולט לרגליה...".

השירים משתלבים היטב גם בתמונות מן הטבע והחקלאות ("...אני מבטיח ללמד אותך את שירת המיקרו-אורגניזמים./ הסוסים עלייך, הכלבים, הכבישים, והצינורות./ את שאלת הזרעים נשאיר פתוחה לעת עתה"), שמבליחות אל תוך האורבני, הטכנולוגי והעדכני ("...רצית דגדוגים בכפות הרגליים/ ובכן, סורי בייב, כאן זה לא פלסטיקה ולא עיניים/ כאן מחלקת איברים, כבד ופנקריאס והמעי העיוור, ובלי מטאפורות בבקשה, בלי חרוז מתברבר...").

במתיקותה המודגשת של הנוסטלגיה נמסך פיכחון מריר ("היינו עיר שאננה/ ראינו ממזרח השמש היינו רחוב בהיר/ התזכרי את הרגע המהיר, את התבוסה המרה/ עיט עיט על ערייך עיט על העיר...), ולהיפך, ואת נועם הליריות ה"קלאסית" פורעים ביטויי סלנג וכרוניקה עכשווית, וכולם לפעמים משלימים אלה את אלה, ולפעמים מתנגשים אלה באלה, ויוצרים שפה שירית אישית מאוד, חילונית מאוד.

אין שמות לשירים, אין משקל וקצב, לא סימבוליקה ואורנמנטיקה ("ובלי מטאפורות בבקשה, בלי חרוז מתברבר", כתוב באחד השירים), וגם לא מבנה אחיד: לפעמים הם רק שורות ספורות, קצרות, כמעט הייקו יפני, לפעמים הם מתארכים למעין סיפור קצר, או מדרש, כמו בזרם התודעה, כמו בשיח אינטימי בין הכותב לבין עצמו,
או בינו לבינה.

"על פני השטח, הדיבור עם הטקסט התנ"כי הוא כמעט ציטוטי", כותב נטע בשער האחורי, "אבל תמונת העולם המצטיירת היא הכי מודרנית שאפשר, ולא רק בהנגדה לעולם העתיק, אלא גם במובן של הפוך מפוסט-מודרני, והפוך מניו-אייג'". רגע! לפני שאתם נמלטים בבהלה מאימת הניתוחים והתיאוריות, קבלו מתאבן, כפיתוי:

"בעין כרם, במלון צנוע/ באיזה לילה קיצי נטול תריסים/ התנגנתי לך על פסנתר הצלעות/ כתפך נרעדה, כפות רגלייך נדרכו אליי/ המואזינים של האשמורת השלישית קראו לנו פסוקי שירה/ ומתוך החשיכה טווס בודד צרח מאושר./ הלילה היה צעיר לנצח/ אנחנו היינו צעירים (הרבה לפני המלחמה הגדולה/ וזו שאחריה וזו שאחריה)/ דיברנו אהבה דיברנו/רק דברים של קודש/ עד הבוקר".