לאחר שסיים את לימודיו במינכן מגיע יונתן גוטליב, צעיר ישראלי, אל ברצלונה, ללימודי תואר שני. הוא נע בין הצורך לרצות את הוריו ולהשקיט את פחדיו באמצעות היצמדות למסלול מקובל שמספק אשליה של ביטחון, לבין קול פנימי שקורא לו, כמעט בלי הרף, להתעלות מעל הבינוניות ולעשות מעשה אמיץ יותר, שיעניק לו תחושת משמעות. את הקול הפנימי מבטאות ומחזקות שתי דמויות דומיננטיות בחייו - חבריו הטובים ביותר, הנשמות החופשיות שאותן הוא מעריץ: מייק דיאבלו ולילי בלומברג.

עוד ספרי ביכורים של קיבוצניקים:
ספר ביכורים לקיבוצניק החולה בתסמונת נדירה
ג'יימס דין מהקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

יונתן הוא גיבור ספרו של אבנר שפע (31, בן קיבוץ גבעת חיים איחוד), "כל הדברים היפים" (הוצאת "גוונים") - ספר שנולד בתום שמונה שנים של הרפתקאות, ושנתיים של כתיבה.

כמו גיבור ספרו, גם שפע עצמו בילה שנים רבות בחו"ל. כיום הוא תל-אביבי פלוס חברה וכלב מ"צער בעלי חיים", ועובד כרעיונאי בחברת פרסום. "תמיד חלמתי לנסוע בקאדילק כחולה אל תוך האופק", הוא אומר, "אבל בארץ הכבישים תמיד נגמרים". לכן, שבוע אחרי שחרורו משירותו הקרבי בסיירת מטכ"ל, שכלל תקופה בת שמונה חודשים בקבע, עלה על מטוס והתחיל לעבוד כמאבטח בקהילה היהודית במינכן.

הוא פגש בחורה, התאהב, נשאר, עבר לברצלונה, התאהב, נשאר, חזר למינכן בעקבות האהבה, התחיל לימודי רפואה, הפסיק ועבר לסן פרנסיסקו. מתישהו גם גר בציריך. לפני כמה חודשים שב ארצה.

"כל הדברים היפים" הוא ספר מסע, חיפוש והתבגרות. גיבור הספר לוקח עמו את הקוראים אל החיפוש שלו אחר החופש – דרך מדינות ויבשות, חברים ואהבות, סמים ומסיבות, לבטים והרהורים, ותמיד דרך עיניו.

מתי התחלת לכתוב?
אבנר שפע: "אני זוכר את עצמי כותב מגיל 18, סתם דברים, מכתבים לחברות שלי, אבל נהניתי מזה. תמיד הייתי מחובר יותר לכתיבת תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה. יש לי תמיד בראש מיליון רעיונות לסצנות או תובנות שבא לי לכתוב עליהן קטע. כמעט כל דבר שאני רואה סביבי מעורר אצלי מחשבות: 'היה נחמד לכתוב על זה' או 'יכולתי לעשות על זה סרט לא רע'... גם הספר הזה התחיל כאוסף של מחשבות שאט-אט זוקקו לכדי סיפור אחד".



את הרומן שכתב הוא מגדיר כחצי אוטוביוגרפי, וככל הנראה גם קוראיו של הספר לעולם לא ידעו להבחין בין החצי האמיתי לבין החצי הבדוי.

באיזה אופן דומה מה שתיארת בספר למה שעברת עצמך?
"גרתי במינכן, בברצלונה, בסן פרנסיסקו ובציריך. בהודו לא הייתי. הרבה מהחוויות שבספר אמיתיות, אבל הסיפור בכללותו לא אמיתי. ג'ון לנון אמר פעם: 'המציאות משאירה הרבה מקום לדמיון'".

איפה אפשר למצוא אותך בתוך הספר והדמויות?
"כל החלקים הם אני. בכל דמות אני רואה באיזשהו מקום את עצמי. מייק, למשל, הוא המישהו הזה שכולנו מחפשים, שירים אותנו משלולית הבינוניות של חיי היומיום ויישא אותנו אל אוקיינוס החלומות. אנחנו מחפשים את זה הרבה פעמים גם במודלים הרומנטיים בחיינו. באהבה שבין יונתן ומייק היה הרבה על גבול הארוטיקה. זו אהבה של אנשים שמחפשים אחד בשני איזשהו חבל הצלה.

"הנשים בספר הן יצורים שמימיים, נשגבים. ארכיטיפ מושלם של יופי מלאכי, חופש, חום, שמחה ואהבת אדם. חופש נורא מושך אותי. אני לא מדבר על חופשה בקפריסין, אלא על חופש אמיתי. מושכים אותי אנשים שנאמנים נאמנות מוחלטת לעצמם. לא מושך אותי להיות כמותם, אלא לכתוב עליהם".

יש בך כמיהה אדירה לחופש. ילד טוב קיבוץ, עבודה, תנועת נוער, לימודים בתיכון ושירות בסיירת מובחרת. נשמע כמו ילד של מסגרות. מה השתבש בדרך?
"אני לא יודע בעצמי", הוא צוחק, "אולי אני עדיין בנאדם של מסגרות. אני טוב במסגרת, זה מוציא ממני יותר פוטנציאל. אין לי בעיה עם זה, בסוף כולנו נכנסים למסגרות. קשר, משפחה, מערכות יחסים, עבודה. גם החיים הם סוג של מסגרת, בין הלידה והמוות. זה פשוט עניין של בחירה במסגרות הכי טובות, אבל חשוב לא להתרבע לתוך המסגרת או לטבוע בתוכה. אולי אצלי יש קונפליקט בין החלק שרוצה להיות במסגרת,
לבין החלק שמנסה לפרוץ או לברוח".

באיזו מידה השפיעה הילדות הקיבוצית שלך על עיצוב התכנים בספר?
"אני לא חושב שהיא השפיעה, אבל אולי מפני שגדלתי במקום מאוד קטן ו'חממתי' פיתחתי מין רצון חזק כזה לצאת אל העולם ולראות הרבה. כאילו היה לי קטן מדי בקיבוץ ובארץ. רציתי לטרוף את העולם".

אתה רואה את עצמך חי בעתיד בקיבוץ?
"אני לא חוזר לקיבוץ פשוט כי אני טיפוס אורבני. שקט לי ומרווח מדי בקיבוץ. אני צריך את הסערה מסביב ואת ההמולה. צריך אנשים. אנשים נותנים לי השראה. למרות זאת, כשאני מגיע לביקורים אני תמיד נהנה מהשלווה והשקט והירוק. אני לא חושב שאחזור לגור בקיבוץ. טוב לי בעיר. אול