על בסיס מחקרים רבים שערך לאורך שנים, מציע יואב יגאל מקיבוץ גן-שמואל - פסיכולוג קליני מומחה, וד"ר לפילוסופיה - תיאור, הגדרה וייעוד של תפקודי הנפש המרכזיים, בספרו "אנטומיה התפתחותית של הנפש" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"). "המפה הנפשית אמנם אינה ויזואלית", אומר יגאל, "אך היא שימושית בדומה לאופן שבו מפות גיאוגרפיות, אסטרונומיות, אנטומיות ואחרות מסייעות לנו, כל אחת בתחומה, בהתמצאות, בזיהוי, במציאת קשרים ומסלולים. כשם שהאנטומיה והפיזיולוגיה ממפות את תפקודי הגוף, ויוצרות בסיס נתונים משותף לכל ענפי הרפואה, כך יכול מיפוי התפקודים הנפשיים להוות בסיס נתונים מקביל לחקירת הנפש ולטיפול בה".

עוד סופרים מהקיבוץ:
פרס ספר ביכורים מצטיין לנועה זית מגשר
ספר ביכורים לקיבוצניק החולה בתסמונת נדירה
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הספר מלווה בדוגמאות מהקליניקה, הממחישות את הקשר בין קשיים נפשיים עכשוויים לשיבושים מוקדמים בתפקודי הנפש. הוא מיועד למטפלים, לחוקרים, למחנכים, להורים, ולכל בעל עניין בתחום הנפש.

"לרקוד בשניים" (הוצאת "אוריון"), הוא ספרה של ארנה ניב (מקיבוץ מסדה), אמנית רב-תחומית, יזמית ומפתחת של תוכניות העשרה לבתי ספר, ומלווה ילדים אוטיסטים כמתאמת שילוב בגנים ובבתי ספר. בכך גם עוסק הספר - בסיפור שילובו של ילד אוטיסט, ניצן, במסגרת חינוכית רגילה, על כל המצבים, האנשים, הדילמות והקשיים הכרוכים בכך. "הזמנה למחול זוגי היא 'אמנות המפגש'. בתחילה מתבוננים סביב, חשים את המרחב. מסמנים גבולות, יוצרים אפשרויות, נפגשים במבט. ואז מקשיבים למקצב הפנימי, מזמינים את החיבור, הנגישות, הקשר.
לומדים את שפת הגוף, מעגלי תנועה, יוזמים מגע".

הספר מומלץ במיוחד לאנשי מקצוע העובדים עם ילדים עם צרכים מיוחדים, ולהורי ילדים כאלה.

מאיפה צץ היורם שושני הזה, שספרו "עין אונים" (הוצאת סער), הוא בהחלט הפתעה מרעננת, שמצדיקה את יציאתו מאלמוניות? על הכריכה האחורית כתוב שהוא "בן קיבוץ וניצול המלחמות של התקופה בה עוסק הספר - השנים הפרועות והתמימות שבין מלחמת ששת הימים למלחמת לבנון הראשונה... שושני אינו לוקח את העניין ברצינות מוגזמת, אבל אינו מצליח להסתיר את געגועיו לקיבוץ".

הוא, אכן, מתגעגע, וגם רהוט, משעשע ושנון בכתיבתו, ובין פרקי הרומן הצבעוני הוא זורע אבחנות מקוריות, כמו זו: "הקיבוץ הוא אולי אחד הפתרונות האלגנטיים שהגה מישהו לכל הפחדים האלה (הפחד מעוני, מהכאב, מהשיגעון, ממקומות גבוהים או סגורים, ממים, מאש או מרוח, מרעמים ומברקים, ויותר מכול - ממה ש'הם' חושבים עלינו. אמאל'ה, מה יאמרו עלינו). מסגרת קבועה, סדר יום קשוח וצפוף, סולם היררכי ברור וחוקים שקבענו לעצמנו - רובם חסרי שחר - עזרו לנו להירגע קצת, ואפשרו לנו מנוחת לילה בין חלומות וביעותים, ומעט רגיעה מהבריחה התמידית".