כבר ביום הראשון לבריאה
בטרם כל יציר נברא
קבע אלוהים את הדרך
הראויה
לבריאת השיר
שהיא דרכו בבריאת העולם
במילה

כך, במילים אלה, נפתח "שנית הים לא ייבקע" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), ספר שיריה החדש של המשוררת והעיתונאית אורה ערמוני (ידידה וחברת קיבוץ מלכיה), ומתחיל לפלס את דרכו בהצהרה הנחצבת ממקום מאוד בוגר. אורה מתבוננת בשלווה על הנוף השירי שבראה, ומשם, בשקט רב ובצניעות, היא מכירה בערך עצמה, המשוררת כאלוהים. בוראת עולמות ומחריבתם, במילה.

עוד משוררים מהקיבוץ:
הקיבוצניקית בת התשעים שוחה ומשוררת
שירים בין עג'מי ליזרעאל
גם אתם "חוטאים" בשירה? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק

הספר של אורה הוא ספר שירה מרשים ובשל. לאו דווקא בזיקוקי הדינור השיריים שבו, כי אין בו כאלה, אלא דווקא בפשטות חודרת המישירה מבט אל לבם של החיים - לא ביוהרה ובהתנשאות, אלא מתוך הבנה גדולה הנמצאת בניסיון המצטבר של מעשה החיים ונפתוליהם. אורה פשוט אומרת אמת. והאמת שלה היא בגובה החיים, בגובה העיניים. ספר מבוגר, קולח, שלכל אורכו נטע בי הרגשה של סיכום, אך לא סיכום של סוף, אלא סיכום מחזורי, כמו בקציר של קמה שבשלה. וכל הזמן התנגן בי שירו הנפלא של ניל יאנג, Harvest Moon.

ישנן בספר כמה דרכי התבוננות אל העולם ואל החיים, וכולן באות בנשימה ארוכה ולא בקוצר רוח. קשה לה להבין, למשל, איך אנשים שאינם מחוברים אל עונות השנה יכולים לתאר את עונות השנה. "המשורר אומר את האמת..." מצטטת אורה את פדריקו גרסיה לורקה בשירה "למשוררים אני מאמינה": "שמעתי משורר אומר/ שאת שיריו הוא כותב אך ורק בסתיו./ והוא הרי משורר עירוני,/ מתגורר בבית קומות,/ ספון בין ספריו./ אולי הוא יורד בערב לבית הקפה הפינתי/ וקרירות חדשה מלטפת את קמטי פניו./ אולי הוא מתבונן מבעד לחלון ביתו/ בעננים מאפירים, מאדימים, מוורידים, מסגילים/ בשמש השוקעת של הסתיו./ ...ואולי את שיריו הוא כותב/ בסתיו אחר שבתוכו./ בגעגועיו.

אהבתי מאוד את השיר ואת האופן בו אורה רוקמת את הניסיון הרך, האמפתי, הכמעט בלתי אפשרי, של משוררת החיה בטבע, להבין איך כותב עכבר העיר המתגורר בבית קומות את געגועיו אל הסתיו. אל תטעו, השיר איננו כתוב ממקום ציני, בז או לועג, אלא באמת מעמדה שמשתדלת להבין ואף מותחת גשר טווי קורים דקים של שקיעות אל הקולגה האורבני שבית הקומות בו הוא מתגורר מוקף בבתי קומות גבוהים אחרים המסתירים מעיניו את השקיעות והזריחות, אך לא מסתירים אותן מלבו ומגעגועיו.

בשיר "בשבחי הכאב" היא כותבת: "כששאלתי לשלומה, אמרה לי חברתי/ שהיא לומדת להתיידד אתו, עם הכאב שלה./ שהוא מלווה אותה בשכבה ובקומה./ שאינו מתעלם ממנה בצאתה ובבואה..."

מצא חן בעיניי הרוך שבאמצעותו אורה מתמודדת עם מקומו של הכאב בעולם. היא איננה שואלת אם הוא הכרחי, ואיזה באסה זה שכואב, אלא באה אליו מהמקום של "העידותי בכם היום, את השמים ואת הארץ - החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים למען תחיה" (דברים ל', 19). כלומר,
ממקום המבין שהחיים מכילים הכל - את הטוב ואת הרע, את השמחה ואת הכאב, וטוב שכך.

הספר עוסק, למעשה, במעשה הסיזיפי של החיים. המבט שאורה מתבוננת מבעדו אל העולם, זה הקרוב אליה וזה הרחוק ממנה, הוא מבט מסכם, יגע משהו, מבטו החכם של קוהלת.

כמה יפה הדבר, שעוברים את כל הספר ובסופו פוגשים "סוף דבר": "בסוף הרי ודאי אגיע/ אל ההתחלה/ ושוב מבראשית/ לברוא/ שכבה על גב שכבה". כן, אומרת לנו אורה ללא כחל וסרק, אלה חייו של אדם - חיפושית זבל מגלגלת את כדור הזבל של חייה במעלה החיים עד הסוף המר. הדברים עלולים להישמע מייאשים משהו, אך כשמגיעים אל סופו של הספר, אפשר לומר לעצמנו: כמה נפלאים הם החיים האלה, המתרבדים להם כך שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה...

זהו ספר לא צעקני, לא מצועצע, חכם מאוד, מומלץ בחום. שלווה גדולה פרושה על פניו. ואף שהוא מסכם בין דפיו חיים שלמים, אני מקווה שאורה עוד לא אמרה את המילה האחרונה, ושהיא תמשיך לברוא לנו עולמות יפים וכואבים של שירה, במילה. כמו אלוהים.