הנסיון לקשור בין ארבע תערוכות שנפתחו לאחרונה במשכן לאמנות בעין-חרוד, יוצא מאולץ ומלאכותי. כשאין זיקה פלסטית או מושגית בין האמן המנוח חיים אתר לבין היוצרת סיגלית לנדאו - חבל לחפש כזו ולהיתלות בכותרת המכלילה: "פני-אדם, פני-שטח" (אוצרת: גליה בר אור).

עוד אמנות קיבוצית:
הזורע: יופי "על הנייר" בתערוכה
משחק עם אתרי ההנצחה בקיבוץ
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

הדבר נכון גם לגבי חאדר ושאח ורלי דה-פריס. הרי כל אמן מצייר או מפסל אחד מהשניים - פני אדם (דמות אנוש) או פני שטח (נוף, טבע דומם). עד כאן המחאה הקטנה שלי, ומכאן בעיקר מילים טובות. ארבע התערוכות מכבדות את המקום, והוא אותן, ורגע לפני חגיגות התשעים של קיבוצי עין-חרוד (שייערכו חגיגית ב-16.9) - לובש גם המשכן הוד והדר.

ההחלטה להציג את חיים אתר ז"ל, ממייסדי עין-חרוד וממובילי החזון להקמת המשכן לאמנות, היא ראויה תמיד. אבל הפעם מוגדרת התערוכה (החולשת על החללים המרכזיים) כתערוכת מחווה לאיש ופועלו לרגל תשעים שנות עין-חרוד.

התערוכה מכונה "דיוקן עצמי וטבע דומם", אף כי הציורים והרישומים כולם (למעט ציור צבע בודד) מתמקדים בפניו של המודל. כוחו של אתר, לטעמי, היה ברישום פני החברים והקולגות, ופחות בציורי הפרחים. רישומים מונוכרומטיים שלא הוצגו עד כה מסתופפים בחדר אחד, כשדפי נייר מכסים עליהם מחשש לפגיעת השמש בקו השחור ששורטט בשנות הארבעים-חמישים. במוזיאון מתכוונים ליצור העתקים מהרישומים, לנוחות המבקרים במקום. דיוקני הצבע מצביעים על כישרון רב ורגישות גדולה, שעוצמתם לא קהתה במהלך השנים.

הצייר חאדר ושאח, תושב רהט, כאילו מתכתב עם אתר בדיוקנים משלו. ושאח מצייר את נוף הולדתו (קודם עזה, אחר כך רהט) ואת פני האנשים המתקיימים בו. כמי שלא יכול לכבוש את היצר (וטוב שכך) הוא עושה זאת על קרשים, בדים, ניירות. הוא מבוסס בצבע כמו בתוך האבק המדברי, יוצר ציור שכבתי המגרה למישוש, ומזמן רגעים מכמירי לב של עמל יומיומי וחיים בשוליים, שהופכים אצלו למרכז אמנותי.

רלי דה-פריס יוצרת מחומרי "רדי מייד" (ספוג, פלסטיק, חפצי בית) סביבה אורבנית ואורגנית של חתך הארץ הזאת. דה-פריס, אמנית ואדריכלית נוף שמייצרת בעבודותיה היגדים פוליטיים, מתארת על פני מסלול ארכני מחצבות, ביצות, תלי עפר, מאובנים, סלעים ומי מעיינות. על פני אותו חתך קרקע היא מתארת את סיפורם של תושבי ג'אסר א-זרקא בחוף הכרמל ואת עין-חרוד. בנוסף למיצב הפיסולי המהווה מרכז לתערוכה,
ציירה דה-פריס מתווה קרקע על הקיר וגם יצקה עליו סממנים של טבע ונוף.

סיגלית לנדאו, המייצגת את ישראל בביאנלה שבונציה, מציגה בחלל אפל שני מיצבי וידיאו גדולים ועבודה בתלת ממד. באחד מהם מצולמים במבט-על גברים (דייגים) המשחקים על החול את משחק הגבולות. בסיוע סכינים הם כובשים לעצמם טריטוריות, כובשים פיסות חול ומלח. בשני מונצחות הנשים, כשהן עירומות לחלוטין ובידיהן גורפות חול ומותירות שבילים על החוף. במהלך עבודתן הן נעלמות מהעין, נסחפות לים, ושוב יוצאות ממנו (כגלי הגיאות) וחוזרות על אותו ריטואל מקסים. בין עבודת היד הנשית לעבודת הסכין הגברית, מתקיימת הרשת ספוגת המלח שיצרה לנדאו. הרשת נדמית כעור חיה שנתלתה לייבוש. קשה להתיק את העיניים מהחלל המופלא של סיגלית לנדאו.

התערוכה תינעל בתאריך 31.12.