לא בטוח שהשכלה רחבה, או גבוהה (או אפילו תיכונית...) היא תנאי הכרחי לצמיחתו ולגדולתו של מנהיג. הביוגרפיה המקיפה (650 עמודים) שכתב דני הדרי (מקיבוץ גבת): "ישראל גלילי - סמכות ללא תואר" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") - מפתיעה כבר מהפרק הראשון, כשהיא מלמדת כי גיבורה, יליד 1911 (בן למשפחה יהודית ענייה מבריילוב שבאוקראינה, שעלתה ארצה כשהיה בן ארבע), נאלץ להפסיק את לימודיו כדי לעבוד ולסייע בפרנסת משפחתו (בדפוס "אחדות" בתל-אביב), בשנת 1923! אז, בעצמו עדיין ילד-נער, נבט מנהיג, כשהחל לארגן נערים למאבק על תנאי עבודה ושכר, ולימים הובילם מאיגוד מקצועי לתנועת נוער חינוכית מגשימה, "הנוער העובד", שהיה בין מייסדיה.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

בהמשך, מפתיע הספר - לפחות את מי שאינו בן התקופה, ולא בן "הקיבוץ המאוחד", ולא בן בית בהיסטוריה הציונית ובגלריית מנהיגי היישוב - כשהוא מפרט (עד דק!) עד כמה רחב ומקיף היה כר פעילותו ועשייתו של גלילי - ב"הגנה", בקיבוץ-המאוחד, במפ"ם וב"אחדות העבודה" - הרבה לפני השנים שבהן התגלגל שמו על שפתי כל, לא תמיד בחיבה, כשר משפיע בממשלות אשכול, גולדה ורבין (הראשונה), כ"זולל שטחים", וגם כ"אלוף הפשרות" ו"אשף הניסוח".

נטייה לחשאיות ולסודיות
דני הדרי (78), שטרח על כתיבת הביוגרפיה במשך שבע שנים (וארבע שנים נוספות המתין עד שתראה אור), "וכמי שבבגרותו היה מזוהה מאוד עם האתוס של הקיבוץ-המאוחד", כדבריו - התוודע אל גלילי, שדמותו הרשימה וסקרנה אותו, בצעירותו, דרך אביו, חיים "לולק" הדרי, שהיה פעמיים מזכיר הקיבוץ-המאוחד. "בוויכוח הגדול על איחוד 'האיחוד' ו'הקיבוץ המאוחד'", מספר הדרי, "גלילי, שידע שאני כמוהו, מהמתנגדים למהלך, פעל שאגויס לגבש את מחנה המתנגדים בתנועה. בחצי השנה שעברה עד שההחלטה על האיחוד התקבלה - וגלילי, יש לומר, עשה אז מהלך של כניעה מוחלטת, בהסכמתם של יוסק'ה רבינוביץ ובן אהרון - התאפשר לי להיחשף לאישיות המורכבת ומרובת הפנים של גלילי. כך, למשל, הוא גילה עניין רב בצעירי התנועה, הרבה להיפגש איתם ולהאזין להם, ומצד שני, היתה בו מעין מופנמות וסגירות, שעוררה את סקרנותי".

לא כל מי שכינה אותו "אלוף הפשרות", או "אשף הניסוח", התכוון להחמיא לו.
דני הדרי: "אני מכיר את הטענה שנשמעה, כאילו לא היו לגלילי עמדות משלו, או שנמנע מלחשוף אותן, אבל זה מאוד-מאוד לא נכון. היו לו עמדות, והוא ידע והעז להיאבק עליהן. איך אמר לי ארנן עזריהו, 'סיני', עוזרו הקרוב של גלילי לאורך שנים, שסיפק לי חומר רב וחשוב לספר? - 'גלילי תמיד ידע לשלב, בניסוח העמדות שנתבקש לפשר ביניהן, גם את עמדתו שלו'".

על נטייתו לחשאיות ולסודיות, טענו ש"עדיין לא יצא מהמחתרת".
"אכן, היתה לו נטייה כזאת, שאולי קשורה גם באופיו המופנם. סביר להניח שבהשפעתו הוחלט, למשל, להטיל צנזורה על ההחלטה לסלול כביש מהיאחזות גיתית להיאחזות מכורה. זו היתה החלטה מיותרת, שהרי ברור היה שלא ניתן להסתיר לאורך זמן את סלילת הדרך, שלימים נקראה 'דרך אלון'".

מה היה מקור האיבה הגדולה בין גלילי לבן גוריון?
"ביסודה, היא היתה אידיאולוגית: שלא כבן גוריון, שהעדיף דרך ממלכתית כפייתית בניהול המדינה הצעירה, מתוך הנחה שדרך אחרת לא תצלח - דגל גלילי בהענקת בכורה לעשייה התנדבותית-חלוצית, ורק במקרים של חוסר ברירה, להפעיל כפייה מתונה. אבל לגלילי היה גם פצע אישי מקודם - נישולו, בהשראת בן גוריון, מכל סמכות במערכת הביטחון, שהיה מבוניה וממכיניה למלחמת העצמאות, דווקא כשחל המפנה שהוביל לניצחון המדינה.
בארכיון נמצאה שורה של רשימות, תזיסים, שכתב גלילי מאוחר יותר, לקראת מערכת הבחירות של 1961, וכותרותיהם מעידות על יחסו לבן גוריון: 'ב.ג. מבזה שותפים בלתי נכנעים'; 'לא לזקן, לא ליורשיו'; 'אמרו לא לשלטון יחיד', ורבות נוספות ברוח דומה. גם התמיכה של אחדות-העבודה בלבון, על רקע 'הפרשה', לא נבעה מאהבתה אליו, כמו מהתנגדותה, ובעיקר התנגדותו של גלילי, לבן גוריון".

מנהיג אחרי טבנקין
הדרי מאשר כי לעומת מערכת היחסים הטעונה עם בן גוריון, זכורה ההרמוניה, כמעט סימביוזה, בין גלילי לגולדה. "גולדה, אכן, הרבתה להתייעץ בו, ולא רק בנושאי התיישבות. היא העריכה מאוד את חוכמתו, ניסיונו, יושרו ויכולתו לנטרל עצמו מכל אמביציה אישית. מינויו של גלילי הבטיח שלא יחול שינוי מהותי בתפישה, בתכנון ובמימוש ההתיישבותי, לאחר מלחמת ששת הימים. הוא אימץ, גם אם לא במוצהר, ותוך שינויים מתחייבים, את תוכנית אלון".

על "מסמך גלילי" המפורסם נטען, שהיה מהגורמים שהאיצו את פרוץ מלחמת יום כיפור.
"המלחמה, אכן, פרצה חודש לאחר פרסומו, אבל גלילי דחה את הטענה. בראיון שערך אתו ישעיהו בן פורת, הייתה תגובתו: 'הערכה זו נולדה במוחם של יהודים