פרופ' חיים מאור (לשעבר נווה-אור וגבעת חיים מאוחד, כיום תושב מיתר) מצייר ומפסל, במרבית שנותיו כאמן, עבודות העוסקות בשואה ובהשלכותיה על הדור השני. אמן המבקש לצייר ולתאר את הפלנטה האחרת, כפי שכונתה השואה בפי יחיאל די-נור (בשמו הספרותי ק. צטניק), מאוים בכניסה ל"שדה מוקשים" ממנו לא יצא חי, או ישרוד חבול ושותת דם. אחרי אושוויץ אי-אפשר לכתוב שירים, אמר תיאודור אדורנו, ופרימו לוי הגיב לדברים באמרו: אחרי השואה אי-אפשר לכתוב שירים וסיפורים, אלא אם כן מדברים על אושוויץ. רק מעטים, כמו לוי ופאול צלאן, הוכיחו שאפשר לכתוב וגם לצאת מזה בשלום.

מאור, המשלב בשמו גם אור וגם חיים, הצליח להיחלץ בשלום ממלכודת הקיטש והסנטימנטליות המזומנת לאמן פלסטי. מאור בחר במתכוון לא לבוסס באדמה הארורה והשחורה של בירקנאו, לא לנסות להנציח את הקורבנות ואת האודים העשנים, אלא להרחיק (או לקרב) את העדות למחוזות של כאן ועכשיו. באמצעים מגוונים - חומר, רוח, צילום, ציור, ופיסול מרומז - בחר להקדיש מחוות מרהיבות למשפחתו הגרעינית, לידידתו סוזנה הגרמנייה, לחאדר הפלסטיני, לספרים מייצגים, ועוד.

דרך כל אלה בחן חיים מאור את הנרטיב הקורבני והמקרבן, את הנפש המסוכסכת של היהודים והפלסטינים בארצם, ואת הדור השני הגרמני. גם סממנים של תורת הקבלה מחד, ושל נצרות-פגניות מאידך, משמשים בציורים כמורי דרך להבנת הטרגדיה האנושית הגדולה בתולדות האנושות.

יצירה של חיים מאור. מתוך התערוכה (צילום רפרודוקציה: קרני עם-עד)

התערוכה "הם אני" (אוצרת: רותי אופק), שמוצגת עד דצמבר במוזיאון הפתוח בגן התעשייה תפן, ותנדוד למוזיאון הפתוח בעומר בחודש ינואר 2012 - נחלקת לשישה חללים, ששת פרקי ההתייחסות הפוסט-שואתית של מאור. העבודות שומרות על פסון גרפי אצילי, נקי וצלול כמו פורצלן פולני או גרמני. באמצעות היופי הבלתי-מוכחש הזה (גם לדברי האמן עצמו),
יוצר מאור מעין מלכודת דבש שהורגת ברכות. הקעקוע על זרוע אביו, ניצול השואה, מסומן ככתב ברייל (מחווה לסבו העיוור) מתוכו בוקע אור נגוהות.

הדמות הכפולה של חיים ושל סוזנה (מעין אלטר-אגו נקבי) מסמלת את בני הדור השני שהיו לקורבנות חיים ולנושאי הזיכרון (היהודי והגרמני) מבלי שיבחרו בכך. פני בני המשפחה, המשורטטים כאייקונים גותיים על קרשים ומצעים אלגנטיים, שולחנות ההנצחה המהוקצעים, ועוד - יוצרים מיצב ססגוני שהעין לא שבעה לראותו.

במקביל לתערוכה יצא גם ספר מושקע, שמתייחס גם לגופי עבודות אחרות של מאור, לרבות זו שהוקדשה למיתוסים המתמוססים של הקיבוץ. לטעמי אפשר היה לוותר על כמה טקסטים, יפים ככל שיהיו, ולייחד יותר מקום לעבודות של מאור, שמצליחות לרתק גם בדפוס. כך או כך, זוהי תערוכה מעניינת, ועוד אשוב אליה לצפייה נוספת.