למקרא שיריו של יוסי עבאדי, בספרו "ענן דוהר קרוע" (הוצאת "כרמל"), נזכרתי בשורות שיר מופלאות של יונה וולך: "אדם צובר זיכרונות/ כמו נמלים בחודשי הקיץ/... ויש שאדם שר". כמו כל אדם, נמלה או חגב בשירה של וולך, גם יוסי עבאדי, חבר קיבוץ יזרעאל, הוא מצבור של זיכרונות.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

ואם בזיכרונות מדובר, נזכרתי גם באליק של משה שמיר שנולד מן הים. גם יוסי נולד מן הים, אלא שלא כמו אליק התל אביבי, נולד יוסי מין הים של יפו, שהוא ים שונה לחלוטין. "בין עג'מי לג'בליה" הוא נולד, והזיכרונות מאותם מקומות, מאותם אנשים דוברי בליל השפות, והם יהודים תורכים ובולגרים ויוונים, והם ערבים טובים וגם רעים, בדיוק כמו היהודים - כל אלה טבועים בעומקיו עד שהם מתפרצים החוצה בשיריו.

"אהובי הים", הוא כותב, "בך לראשונה חשתי/ טמא וגם טהור./ היש גמול/ לתלות סוד/ של מערבולת חושים,/ של שכרון מעמקים,/ כמו טבול הייתי/ בחבית וודקה".

אבל השירה, כידוע, אינה אוסף מקרי של זיכרונות. שכבות על גבי שכבות מצטברים הזיכרונות עד שההווה, אירועי השנים שחלפו, המלחמות שלמדנו מהן דבר או שניים על החיים ועל המוות, הילדים שנולדו, השכנים הערבים שהפכו לאויבים, יפו ששינתה פניה, שכונת עג'מי האלימה, וגם היותו של יוסי עבאדי חבר קיבוץ, וגם, כפי שכתוב על כריכת הספר, היותו מוסמך אוניברסיטת חיפה במדעי החברה ומכהן כנציג ציבור בבית הדין לעבודה בנצרת - כל אלה מתערבים בשיריו ואינם נותנים לקסמי הילדות להישאר בתומתם, בטהרתם.

"בן מזרעך אני/ מכף רגל/ ועד ראש/ של תומה/ של פצע/ של חבורה/ ומכה טרייה", הוא כותב בשירו "לשכונת עג'מי": "את פצעיי היבשים נשאתי עמי כמו שממה/ ... שבתי להעלות קטורת זיכרונות/ בסוכה/ בכרם/ בפרדס/ ובשמן דמך".

וכך, לאחר השנים הרבות שחלפו, אותם נופים ואותם אנשים, שדיברו בבליל של שפות: "לדינו/ תורכית/ עברית/ וערבית שהתבוללה בתוכי/ והתפוצצה בהתנגשות עם התורכית...",
הם שגורמים לו לראות את הקשר אל העם שהפך לאויב, כחלק מחייו, חלק ממנו, כפי שהוא כותב בשיר "צל גדוע": "יא אבן אברהים/ עליך שלום/ עליי/ צל גדוע של/ ענף זית/ מוטל".

שירתו של יוסי עבאדי היא שירת געגועים ואהבה. הים, יפו, עג'מי, ג'בליה, הם בשבילו סמל לעולם שהיה, עולם אחר, של תמימות, של קשר, של מערכות יחסים שאינן רק שחור לבן, אנחנו והם. וגם היום, כאשר הוא "החלוץ הכפרי/ פוסע במלכות הלחם", "באתי כחיצון/ רחצוני חלוצים/ ועשוני חלוץ/ עמל אדמה/ כמותם// ויאמר לי אבי/ עליו השלום:/ מה לך קיבוץ/ מה לך אוהל ופרימוס/ וקומקום חשמלי... מדוע תוסיף לעצמך צרה...", לבו עדיין שם - באותה יפו, של הים: "תן חיבוק/ כי אליך שבתי/ כעבור חמישים שנה,/ שעה, שעה אני/ מרטיב ידיי/ וזוכר שראשון/ היית לקצוף/ בפניי".

עוד שלוש ביקורות ספרים של אורה ערמוני:
זה קרה ועוד איך, והפך לספר
באורו זורם השיר
שירת העשבים