בראשית 1992, צלצל רפי שפירא ז"ל, חבר קיבוץ עין שמר, שהיה פעיל בה.ל.ל (האגודה ליוצאים לשאלה), אל רן ואורנה חכים מקיבוץ רמת השופט. אחרי הרצאה טלפונית קצרה על פעילות העמותה, על קשיי החוזרים בשאלה, ועל ההשקעה הגדולה שנדרשת מאלה המתנדבים לאמצם וללוותם בדרכם החדשה, הציע להם רפי - "אומרים לי שאתם מתאימים לזה" - להשתתף ולשאת בעול גם הם, ולאמץ נערה חוזרת בשאלה - רותי (שם בדוי).

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

רן ואורנה לא שיערו איזו טלטלה רגשית זימנו לעצמם בהיעתרותם הנדיבה לפנייה של שפירא. על חמש שנות חייה של רותי כחילונית תאבת חיים ותאבת מוות, עד להתאבדותה, בינואר 1997, ועל הקשר האמיץ שלה עם משפחתה המאמצת - כתב רן חכים, בזהויות בדויות (דן ויעל), את "סוף התחלה חדשה" (הוצאת "ספריית פועלים").

פגישה בדירת מסתור
רן ואורנה פוגשים את רותי בת ה-17 לראשונה בדירת המסתור בירושלים, כמה ימים אחרי שנטשה את בית הוריה החרדים בבני ברק, והפגישה הזאת היא ראשיתו של קשר אמיץ, שנדמה כצופן טוב. באישור מזכירות הקיבוץ הם מביאים את רותי לקיבוץ, אוספים אותה אל ביתם ואל משפחתם, והיא נקלטת כילדת חוץ במוסד החינוכי.

רותי מתגלה כנערה סקרנית, אינטליגנטית, חריפה, רהוטת ביטוי, רעבה לטעום ולהתנסות בכל מה שנמנע ממנה בחייה הקודמים. היא גם בעלת הופעה מצודדת, וקלה להתחבב על סביבתה, אבל בעצמה אינה מאמינה שכזאת היא. אדרבה, היא חסרת ביטחון, פגיעה, נוחה להיעלב, מתקשה למצוא את מקומה במוסד ("נראה נפלא, אבל איזה ניכור"), חשה בודדה ודחויה, משוועת לחיזוקים, ומקבלת כאלה ללא גבול, מהוריה המאמצים.

רמז ראשון לפצע הנפשי של רותי - "בורדר ליין", יגדירו זאת אנשי המקצוע, שיטפלו בה במוסדות לחולי נפש - יתקבל מאביה הביולוגי. בסופה של פגישה עם דן, בה ינסה האב החרדי לשכנע את הקיבוצניק החילוני להשיב לו את בתו ("היא חופשייה לעשות כרצונה", יענה דן), ישלוף וינפנף האב במכתב שחרור של רותי מבית החולים "שיבא", בו אושפזה לאחר שקפצה מתחת גלגלי מכונית דוהרת. "אתם תהיו אחראים לכל מה שיקרה לה בעתיד, ואל תאמרו אחר כך שלא ידעתם", מזהיר האב את דן, בטרם ייפרדו דרכיהם.

"לא ידענו שהיא לוקה בנפשה", אומרים היום רן ואורנה. "הבנו שהיא ילדה בעלת אופי מיוחד, מרדנית, שהרגישה כמו הכבשה השחורה במשפחתה, וכשהגיעה לגיל 17, מאימת השידוך המתקרב, וחובת הקמת משפחה, החליטה להתנתק ולפתוח דף חדש בחייה".

התנכרות מוחלטת לדת
בדף החדש של רותי, הניתוק מעולמה הקודם אינו טוטלי. לעיתים היא נפגשת או מתכתבת עם חברות ילדות, מבקרת אצל אחיותיה, ואפילו אצל הוריה הביולוגיים, אליהם היא לוקחת את ההורים הקיבוצניקים שלה. בדף החדש יש התייחסות להופעתה החיצונית ("אני, חיצונית, לא משהו. צריכה לשנות תספורת, אולי להוריד משקפיים, לחטב גוף, להתלבש יותר יפה..."), יש עדויות להתקפי בולימיה והתאהבויות נואשות.

ויש התנכרות מוחלטת לדת ולאמונה ("תדעו", היא כותבת ערב אחד מניסיונות ההתאבדות, "אני חילונית בדעתי, עד הרגע האחרון. עד לשריד האחרון של הגיוני. אני לא מאמינה באלוהים, וזה רק מקל עלי למות. איחוליי לכם לחיים יפים. אתם חושבים שניפגש שם למעלה? חה חה חה").

בהמשך, ילמדו רן ואורנה, משיחותיהם עם רותי, ממכתביה, ובעיקר ממעשיה - ניסיונות ההתאבדות החוזרים ונשנים, שמכמה מהם יצילו אותה במו ידיהם, עד שייאלצו לאשפזה - כמה חמור מצבה. "הרגשנו כמו על פי תהום, וזה גם השם שנתתי לפרק השני בספר. אני יכול לומר, שעבורי זה היה קשה יותר מכפי שהרגשתי כשהייתי סמ"פ צנחנים במלחמת יום כיפור".

מצוקה נפשית. סוף טרגי (צילום אילוסטרציה: מאיר פרטוש)

אהבה אובססיבית
בחול המועד פסח, 1996, מגיעה רותי לביקור ברמת-השופט. היא מחבקת ומחובקת, שואפת אל קרבה את הנוף הירוק שהיא כל כך אוהבת, ומדווחת לאבא-אמא חכים על ראשיתו של רומן חדש, בועז קוראים לו. כשהיא מביאה אותו לביקור היכרות, נשבים ההורים בקסמו, כמתואר בספר - "'שמת לב, דן, למבט החיבה והסקרנות שהשניים שלחו זה לזה?', מעירה יעל". זה נראה טוב ומבטיח, אבל, כמו על פי התסריט הקבוע, תוך זמן קצר מידרדר והולך.

אהבתה של רותי אובססיבית, ובועז מתקשה לעמוד בתובענותה ובמצבי רוחה המשתנים. כשהוא מבקש להתרחק, היא הולכת ומתערערת, ועל עשרות דפים - "הטירוף של נובמבר 96'", היא מכנה אותם - היא שופכת מטעני כאב, געגוע וקנאה, מנוסחים לתלפיות, כיפים וכעזים במכתבי האהבה שמכירה הספרות.

"בועזי, עוד יום. כבר תשעה ימים. באתי לכיוון המדרגות משוחחת עם מישהו, נ' מאחורי, ואתה עולה. גבוה, רחב כתפיים, יפה בחולצה בהירה, מחייך במבוכה, חיוך ללא שיניים. נ' אמרה לך היי, אני הבטתי בך ושומרת את החיוך למישהי, תוך כדי שרואה