בשנת 1986 התכנסו מנהיגים וחוקרים של תולדות התנועה הקיבוצית לשוחח על הפילוג ב"קיבוץ המאוחד". שנה זו נראתה מתאימה לדיון קשה זה. הם נועדו ביוזמתו של ברוך כנרי מקיבוץ מחניים, שפרסם עתה את הפרוטוקולים של השיחה בספר "סנוורים" (הוצאת "יד טבנקין").

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

התנועות שהתפלגו בשנות החמישים היו, באמצע שנות השמונים, תנועה קיבוצית אחת. היא נראתה אז כמשוקמת מפצעי "הסנוורים" בהם לקתה בימים הקשים של ראשית שנות החמישים. הכאב נראה בשנות השמונים רחוק מספיק כדי שאנשים ידברו על התהומות שהפרידו ביניהם - בכבוד הדדי, בחוש של בוגרים המתבוננים על מחלות ילדותם. חיים גבתי ויצחק בן אהרון, סנטה יוספטל וזאב צור, חוקרים כהנרי ניר וכיוסי אסף - השתתפו בשיחה. רבים וטובים הקדישו שעות כדי להבין את כתב החידה של חייהם. נראה היה אז שסוף סוף חלפה תקופת האבל והשתיקה. הכל עסקו בשורשי המחלוקת, בטעויות האופטיות שפרנסו אותה, ובמדידה של כאבה לעומת משברים אחרים.

לפני שנים, בימים בהם יצא הסרט "נועה בת 17", שעסק בפילוג, ניסיתי לקיים על כך דיון פנימי בקיבוץ עין גב. אנחנו באנו לעין-גב אחרי הפילוג. הקיבוץ היה שרוי אז בבלבול ובכאב. העצבים היו חשופים. היה נדמה כי הקיבוץ לא ישוקם לעולם. גרעינים שהגיעו יחד עם משלחות לעזרה לא היו יכולים להיחלץ מהאין מוצא. במשך שנים סירבו החברים לדבר על הפילוג. אנחנו תהינו: האם התביישו? האם חשבו שזה לא חינוכי? בערב שהתקיים לכבוד הסרט הם אמרו שאינם מבינים מה קרה, וניסו לומר כי בעין-גב התנהל הפילוג אחרת.

אחד החברים קם ואמר שבעין-גב לא התקיימו שני סדרי פסח. הזיכרון בגד בו - הילדים זכרו שהם הציצו אל הסדר של "הרוסים", כלומר של אנשי מפ"ם, "שהיו אבלים על סטאלין וערכו סדר עצוב", בעוד שבניהם של אנשי מפ"ם התבוננו בבוז בסדר ה"קפיטליסטי אמריקני", שהתקיים במקום אחר בקיבוץ. כל אחד היה משוכנע שהסדר של הוריו היה הרבה יותר טוב. חגיגת יום העצמאות באותה שנה היתה הראשונה שהתקיימה בקיבוץ אחרי שנים בהן רק בכו ביום הזיכרון. היא נעשתה על ידי שתי הסיעות, כמסיבת פרידה מחֶברה שעמלה על הקמת הקיבוץ במשך למעלה מעשור ונלחמה על קיומו.

יוזמתו של כנרי לפרסם את השיחה המיוחדת שהתקיימה בשנת 1986 - מביאה לציבור שיח צלול ומעמיק, אך מדגישה שוב את העובדה שהיסטוריה נכתבת מתוך ההווה, ומסוגלת לחשוף רק את מה שההווה נותן לה לחשוף ולענות בעיקר על שאלות ששואל ההווה. לו היתה מתקיימת שיחה כזו היום - היתה נשאלת בה שאלת הפילוג, והיו משווים אותו עם הפינוי מעזה; היו שואלים בה על המתח הקיבוצי בין המשנים והמשמרים; היו נשאלות בה שאלות חריפות על הסמכות של מנהיגות העבר; היו עולות בה תהיות, איך ייתכן שניתוח כה אכזרי וכואב נעשה בלי מעורבות של אף עורך דין אחד, ולא של בית המשפט המחוזי או העליון.

שיחה כזאת היתה שואלת על גזר הדין שלכל תנועה יש מפלגה, ומה היא משלמת על נאמנותה זו, ואיך יכולות תנועות קיבוציות להתקיים בלי מפלגות, או בריבוין. בשנת 1986 כבר היה משבר בקיבוץ, אך הוא היה צעיר ואף אחד לא חשב עליו במושגים של דור. היו שטענו כי הקיבוץ נגמר, והיו שטענו כי זו היתה עוד תאונה חולפת בתולדותיו. איש לא שיער כמה זמן יימשך המשבר ולאן יוביל אותנו. בתוך המשבר התגלה, שוב, כי ברגעים של אי ודאות צומחות דוֹגמות חדשות (הפעם לא מהשמאל אלא דווקא מן הימין הכלכלי) ונוסטלגיות צעירות, ושגדול הפיתוי לשבירת הכלים.

מה שמפתיע אותי בדיון הרחב על הפילוג ב-1986 הוא העובדה שלא מוזכר בו ה"טיהור" בשומר הצעיר, שהתקיים באותם הזמנים, וגם לא מוזכר שהקיבוצים הדתיים, שנהרסו במלחמת העצמאות, ביקשו להשתנות ולמעשה גורשו מהתנועה. כלומר, גם בקיבוץ הדתי היה מעין פילוג. ב"חבר הקבוצות" רק קיבוץ אחד התפלג - קיבוץ ארז.

בדיון על המבנה הפנימי של הקיבוצים הודגשו מאוד היחס בין יוצאי פולין וגרמניה והיחס לתנועות הנוער ולקשריהן בעבר, אך לא הודגשה ההשפעה העמוקה של השואה על התנועה הקיבוצית, שנותרה כנכה החש כי לא איבד את איבריו, למרות שאבדו. מלחמת העצמאות והשואה השפיעו, לדעתי, באופן גורלי על מעשה הפילוג. הקיבוצים הראשונים שהתפלגו היו אלה שמלחמת השחרור פגעה בהם קשה ביותר (למשל בקיבוצים בית-הערבה ורמת-רחל), ושהקמת המדינה היתה כרוכה עבורם בפצע גדול שלא טופל בצורה מסודרת.

חילוקי הדעות היו קדמונים, והם מתוארים באופן נפלא בספר, מתוך הזיכרון ומתוך המחקר - אך מה שהפך אותם למעשה של פילוג היתה, לדעתי, ההתמודדות עם זיכרונות ללא מוצא, עם חלל גדול ועם האבל העמוק שהתרגש על החברה הקיבוצית בתקופה בה היה צריך לעבור לפרק הבא של ההיסטוריה, הקמת החברה הישראלית - קליטת העלייה, יצירת כלים שלטוניים ביורוקרטיים ומע