קיבוץ קטן, ומטען עליו כבד: שלא בטובתו, קיבצו הנסיבות ביד מרדכי שפע חריג של אתרי הנצחה וזיכרון לגבורה היהודית והעברית.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

מלבד השם (והאנדרטה שיצר נתן רפפורט) - מחווה למפקד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ', שכפו על הקיבוץ המוסדות המיישבים - ממוקמים בו המוזיאון "משואה לתקומה", שחודש לאחרונה; אתר שחזור שדה הקרב מול הצבא המצרי, במלחמת תש"ח; ובית העלמין הצבאי, בו טמונים 24 חברים ולוחמי פלמ"ח שנפלו במקום, בקרבות מלחמת העצמאות. אם מתעקשים, אפשר לראות בחשיפתו של הקיבוץ לירי קסאמים מרצועת עזה, מרכיב נוסף במיתוס "עמידת הגבורה מול האויב".

את המקבץ הטעון הזה הפך לאחרונה האמן שחר מרקוס, עבור הגלריה המקומית "דנה גלריה לאמנות", למעין מגרש משחקים פרטי, ובפרויקט הומוריסטי, "פועל ההנצחה" הוא קורא לו - בעזרת תצלומים, עבודות וידאו ומיצב - הוא מתנגח וסונט בשובבות באתוס ובמיתוס.

את ה"באז" ומרב העניין, וגם מחלוקת קלה, מעורר המיצג - בובות קרטון בדמותו של האמן (שצולמו, למרבה הסמליות, בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות השנה), מחופש לחייל מתקופת מלחמת העולם השנייה, או משנות המאבק על הקמת המדינה. הבובות השטוחות נשתלו, בתנוחות שונות, בתוך אתרי ההנצחה בקיבוץ, כשהן עסוקות בפעולות פרוזאיות, בלתי הרואיות בעליל, כמו ניקוי הבונקר שבו חי ונהרג מרדכי אנילביץ', טיפוח האנדרטה שלו, עמידה איתנה מול טנק מצרי, או מול "חיילים מצרים" עשויים ברזל, באתר שחזור הקרב.

"מרקוס מטפל באומץ ובהומור במשמעותו של מפעל ההנצחה ובהתמסרות אליו", מנתחת האוצרת, רוית הררי, "בהשטחתן של דמויות הגיבורים בתהליך הפיכתם לסמלים, במערך הכוחות בין הדמויות השטוחות לבין הדמויות בשר ודם, ובהתמודדותם של החיים עם המיתוס שהותירו המתים. הצגת הפרויקט הטעון במקום שהיה וממשיך להיות חלק ממפעל ההנצחה הזה, הופכת אותו לרלוונטי במיוחד, וטוענת אותו בדקויות נוספות".

"אסור לצחוק ולשיר"
רלוונטי במיוחד? לא על כל חברי הקיבוץ מקובלת ומצדיקה ההנמקה האמנותית את שובבותו של מרקוס, וישנם בהם, שמוצאים בתערוכה טעם לפגם. ב"שיח גלריה" שהתקיים לאחר מעמד הפתיחה, רגשו הרוחות. רגשו, משום ההזדמנות שנקרתה למשוחחים להתרפק על זיכרונות משנים רחוקות, ומשום שעוררו ויכוח ישן בסוגיה הרת הגורל: מי היה החבר ששימש מודל לרפפורט ביצירת פסל אנילביץ' (יש כמה חברים, התברר, שטוענים לכבוד הזה) ורגשו, כאמור, משום חילוקי הדעות סביב התערוכה.

על השאלה, מה היה אומר ברב-שיח אביה, גרישה מרחב ז"ל, לוחם הבריגדה, ממייסדי יד-מרדכי, אחד משני מפקדי "המערכה" על הקיבוץ, ומקים המוזיאון ואתר השחזור בו - משיבה בתו, ורד ענבר (64): "פחות או יותר, את מה שאני אמרתי בשיחה. אני חושבת שהיה מתהפך משמחה בקברו, אילו היה עד לחיים החדשים שמפיחים באתר השחזור, ובאתרי זיכרון בארץ בכלל, ומתייחסים אליהם בקצת שובבנות, ולא בקדושה ובכבדות מופרזים".

הקדושה והכבדות, מספרת ורד, רבצו כענן מעיק על ילדותם, שלה ושל חבריה, בניו הראשונים של הקיבוץ. "מאז שחזרנו לקיבוץ מהפינוי, אחרי שיד-מרדכי נכבש בחזרה מידי המצרים, ולאורך שנים, גדלנו באווירה שאסור לצחוק ולשיר ולשמוח. השכול, ואתרי ההנצחה שקמו, הכתיבו קדרות מתמשכת. מצד שני, היינו משחקים סביב ובתוך האתרים האלה, רצים בין דמויות הברזל, בתוך השוחות, מטפסים על הטנקים, ועל המגדל הישן שמאחורי האנדרטה של אנילביץ' היינו מבעירים מדורות. למעשה, אתרי ההנצחה היו לנו מעין מגרש משחקים, וכך גם לאמן שחר מרקוס". טוב היה, לדעתה, מסכמת ורד, אילו הוצגה התערוכה דרך קבע במוזיאון.

דימוי של שחר מרקוס. מסבן את אנילביץ' (צילום: מתוך התערוכה)

"האמן הרחיק לכת"
אירית דרורי (67) חושבת אחרת. גם היא בת למייסדי יד-מרדכי (שלפני שנים, בעקבות נישואים, עקרה לקיבוץ שער-העמקים). כשהיתה בת 11 (אחותה, רחל דביר, היתה אז בת חמש) נרצח אביהן, שולק וכטל, במארב של פדאיון. בעיניה דאז, עיני ילדה יתומה, מצטיירות שנותיו הראשונות של הקיבוץ כרצף של קרבות, פינוי, מוות, שכול, הנצחה. חלק מזה, היא אומרת, "קיבלנו במתנה": למרות שהמייסדים לא היו בגטאות, ולא היו ניצולי שואה, החליטה התנועה, למורת רוחם של החברים, להנציח את גבורת לוחמי גטו ורשה דווקא בקיבוץ הזה.

"ב-1948, כשפרצה מלחמת השחרור", היא מספרת, "היינו, הילדים, רצים בשוחות, כשמעלינו חגים מטוסים מצריים. באפריל פונו הילדים צפונה, ואז, ב-17 במאי, תקף הצבא המצרי, ואחרי שבעה ימי מערכה קשה נכבש הקיבוץ, והחברים, מותשים מקרבות קשים, פונו לגברעם. בדצמבר, כשצה"ל החזיר את הקיבוץ לידינו, חזרו החברים, ואחר כך הילדים, התחילה בנייה מחדש, וב-1951 הוצב פסל אנילביץ'. אני זוכרת שאימא שלי התמר