המקרה של רחל רבינוביץ ואלי קופלביץ - אמנים, זוג בחיים, הורים וחברים (בקיבוץ דפנה) - מעורר השתאות. מאז שנת 1982, עת סיימו את לימודיהם ב"בצלאל", הם חיים ויוצרים בכפיפה אחת, כמעט בלי התערבותו של האגו האמנותי שמונע מרבים כמותם להתמיד בזוגיות ואף להציג ביחד.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

העבודות שלהם שונות בתכלית - הציור של רחל מדויק, שופע, אירוטי, סיפורי במהותו; הציור של אלי חסכני, חף מרגשות, פוליטי ובועט יותר במוסכמות. ובכל זאת, למרות ההבדל הניכר לעין, ישנן נקודות השקה בין השניים, המשמשים כמבקרים ומבוקרים זה לזו וזו לזה. מתאר גופם הצנום, שדוף האיברים, מיוצג לא אחת בעבודות. "ציור רזה", בשפת האמנות, בא לתאר סגנון מינימליסטי, תמציתי, ללא עיטורים ומניירות. אם ההגדרה הזו נכונה לגבי קופלביץ (בכמה סדרות של רישומים וציורים) - הרי שרבינוביץ, היוצרת סדרות של נערות/נשים אנורקטיות בצבע חם וחושני,
ודברי מתיקה (מצד הבולימיה) המתוארים בדקדקנות וירטואוזית - רחוקה מאותה "עניות" ויזואלית.

טלי תמיר, אוצרת התערוכה הרטרוספקטיבית והנפלאה, מכנה אותה בשם "החלוקה החדשה". ועל שום מה אותה "תוכנית חלוקה"? משום שלדברי תמיר מתכתבים השניים עם רטוריקה אופטימיסטית של "חזון", "מהפכה", הפרטה, ואולי גם "חלוקה חדשה של טריטוריית הבית ושל מרכז ופריפריה".

שני כתלים מרכזיים במוזיאון "בית אורי ורמי" בקיבוץ אשדות-יעקב מאוחד נצבעו מחדש. על הקיר הירוק מוצגות עבודותיה של רחל רבינוביץ, על הקיר הצהוב ציוריו של אלי קופלביץ. גם החלוקה הזו, יוצאת הדופן במקומותינו, מרעננת את הציורים ותורמת פרשנות ללא מילים. רחל, כך ניתן להתרשם, היא האימפרסיוניסטית מבין השניים, ולפחות בתחילת דרכה יצרה מחוות לתפוחי סזאן המדושנים. אלי הוא האקספרסיבי יותר, "רע" במובן הטוב של המילה (מזכיר את פרנצ'סקו קלמנטה האיטלקי), ועל כן צהוב יותר מירוק. בהמשך, על פני כל חללי המוזיאון, מצליחים השניים לרתק את המבט ולרגש את הלב בציור נהדר וחכם. אם לא תנויד התערוכה מהפריפריה למרכז - תהיה זו החמצה גדולה, ולא רק משום שמלאכת האוצרות נהדרת ושני המציגים הם בעלי מלאכה מוכשרים, אלא גם מפני שמבקרים רבים ראויים להיחשף לה.

התערוכה תינעל ב-13.8.