מרדכי שנהבי מקיבוץ משמר-העמק הוא אחד האנשים המיוחדים שראתה הארץ הזאת. ראשון לעולי "השומר הצעיר", האיש שקרא לתיקונה אחרי שרבים מחלוציה לא יכלו לעמוד בקרע בין חלומותיהם לבין כוחם היוצר. הוא היה איש חינוך ומדריך מחונן, שהביא לחינוך קבוצות משותפות של בנים ובנות בתנועת הנוער, מייסד המוסד החינוכי הראשון של הילדים במשמר-העמק ואחר כך באזורים אחרים. אך הוא היה גם איש משק, מרכז משק בקיבוץ בית-אלפא, מכונן התעשייה של התנועה הקיבוצית, יבואן של הון וידע, איש תכנון ומבצע גדול.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

מפעלו הגדול ביותר היה הקמת "יד ושם" כמפעל זיכרון של העם היהודי, והוא הקים אותו מתוך היענות לרגע של השראה גדולה בתוך אבל עמוק, בעצם ימי המלחמה. שנהבי תמיד היה מרוכז במפעלים עתידניים, שביטאו את עולמו הרוחני ואת אופקיו הרחבים. הוא היה איש חלומות רומנטי ואיש הריאליה; מכוון תמיד למה שיהיה, למה שחורג מקווי המתאר הגלויים; כל הזמן זורע התחלות שמותירות אותו מרוקן.

החלק הראשון של הספר "החולם והמגשים" על חייו של מרדכי שנהבי נכתב בהתלהבות על ידי חבר תנועה נאמן, דוד זית ז"ל (מקיבוץ להבות-הבשן), שביקש, כך נדמה לי, ביצירתו המחקרית האחרונה, להתוודות ולהכות על חטאה של מנהיגות התנועה לה היה נאמן כל חייו. יזהר בן נחום (מקיבוץ בית-קמה, חבר מערכת "ידיעות הקיבוץ"), שכתב את החלק השני (הוצאת "יד יערי") - הלך בדרך אחרת. גיבור ספרו הוא ארכיונו של מרדכי שנהבי. והוא גיבור גדול. הספר מלא הערות, ציטוטים, מסמכים. אין בו המראות בלתי אחראיות. הוא כבול לתורה שבכתב, ויודע כי נזירות כזו היא חלק מעבודתו כהיסטוריון.

מרדכי שנהבי פעל בחייו בהליכה יוזמת - על כן היה תמיד בין תחנות, מרוכז במפעלים סותרים, תמיד במאבק להכרה שכה חיונית לו כדי שיוכל להגשים את חלומותיו. כל זה משתקף במסמכים, אך למסמכים יש תמיד כתובת. הם באים לשכנע, להתפלמס, לא תמיד לתת ביטוי חופשי למעבדה הפנימית של האדם, לחידותיו.

הדיסוננס בין שני הכרכים כה גדול לא רק בגלל השוני בין האירועים, בין התקופות, אלא גם בגלל הטמפרמנט השונה של הכותבים ודורם, אולם לשניהם תכונה אחת משותפת: הם לא פתרו את החידה של האיש. הם אפילו לא התיימרו לזה, ובכך הם ממשיכים לגרות את הקורא לנסות להבין. דומה כי לו התיימרו היו סוחבים את ספר הביוגרפיה אל תחום האגדה או אל תחום התכנון - ומרדכי שנהבי חי בדיוק באזור הספר שביניהם.
הוא היה חולם מדי מכדי להיות מתכנן, ומתכנן מדי מכדי להיות איש האגדה. הוא היה איש ההגשמה.

דרך המסמכים המגייסים הון לביצוע מפעליו, קשה להבין למה התכוון שנהבי בלילות בהם התחבט לאן להוביל את מסעו אל הלא ידוע. הוא רק ידע כי עליו לשכנע את בעלי הבית והמנהיגים בתוכניתו המורכבת. המכתבים, לעיתים סותרים, מכוונים אל אנשים שונים ובתקופות שונות. כל העת הוא מבקש לשכנע גופים שונים בצדקת רעיונותיו. למרות החזון הבוער - התכנון, לעיתים קרובות, מתגמש ומשתנה, עד שהוא מצליח להקים את מה שהוא מתכנן; אך אחרי ההצלחה התברר תמיד כי האוטופיה היתה מנוסחת אצלו בפרטים שלא היו מקובלים על ממשיכיו ועל אלה שנתנו יד וכסף למימושם.

לי נדמה כי שני היריבים הגדולים, מאיר יערי ומרדכי שנהבי, כנראה הבינו יפה את החידה שהציגו איש לרעהו ולציבור: האם בשעת משבר זקוקים לכריזמה שתקבל הכרעות, או למפעל המלכד ומפזר במקצת את הצפיפות. מה שהיה בכל זאת מכנה משותף ביניהם, הוא האמונה שלהם בחינוך, במעבדת הדיאלוג, בתנופה של חזון, בחשיבה פוליטית הנובעת מן הרוח, גם אם היא רוח מרקס ופרויד. הם נותרו, גם בבדידותם, אנשי תנועת הנוער המאמינה כי יש אהבה בעולם - גם כשלא תמיד היא זוכה במערכה.

החולם והמגשים - חידה בשני כרכים. מי שחי גם את העתיד, אולי יפענח את החידה לא כפותר תשבץ ישן אלא כמחולל מפעל עתידי. אני מאמין שנכדיו הרעיוניים של האיש הערירי הזה יוכלו לקחת הרבה מהירושה שהותיר.