הסרט "קופסאות" (תסריט: אילן שיינפלד), שהוקרן השבוע במסגרת תחרות הסרט הקצר בפסטיבל לקולנוע גאה בסינמטק תל אביב - עוסק, אכן, בחוויה ההומוסקסואלית. דורון אלון, במאי הסרט (יחד עם אלכס קורין), לא מתעניין בהומוסקסואליות בתור שכזאת, אלא מעניינים אותו "אנשים שמחוץ לנורמה". הוא עצמו, אגב, סטרייט עם קבלות.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

דורון, עוד לא בן 30, נולד בקיבוץ גלאון, ובגיל 21, לאחר השחרור, הזדרז לעזוב את הקיבוץ, לטובת תל אביב.

היית איש מחוץ לנורמה?
דורון אלון: "ייתכן שהעיסוק בנושא קשור לכך שבקיבוץ מצופה מהאנשים לא לחרוג מ'מה שנהוג', ומהתחושה שיוצר הקיבוץ, לפיה יש להדחיק התנהגויות שאינן נחשבות מקובלות. הילדות שלי בקיבוץ היתה מאושרת, בדרך כלל. אמנם, כמו לרבים מילדי הלינה המשותפת, גם לי יש זיכרונות של ריצה אל בית ההורים, והתדפקות על דלתות סגורות באישון לילה, אבל כללית, הילדות שלי היתה מאושרת למדי. בגיל ההתבגרות, לעומת זאת, החל משבר ביחסיי מול הקיבוץ, כאשר חבורת הילדים שהלכה אתי מינקות - התפרקה, והתחילו להיווצר חבורות חדשות, עם נערים שלא הכרתי, ולא מצאתי את מקומי בתוך 'החבר'ה'. מכיתה ו' בערך התחלתי להרגיש יוצא דופן, ולאט לאט התרחקתי מהחברים, עד שבשלב מסוים היה לי ברור שמיד כשאוכל, כלומר, לאחר הצבא, אעזוב את הקיבוץ לעיר הגדולה".

אז איך הגעת ל"קופסאות"?
"זה היה עוד במהלך הלימודים ב-"קמרה אובסקורה", כאשר חבר אחר עבד על התסריט, והתחברתי אליו מיד - בעיקר אל הסצנה בביתה של הדודה המנוחה בקיבוץ, כאשר שאולי ומיכל, אח ואחות, מגיעים אליו, ומגלים שהקיבוץ כבר ארז ופינה את כל רכושה. 'בשביל הקיבוץ, בית הוא קופסה, שמתפנה ברגע שמי שגר בו מת', אומרת מיכל לשאול. זה חיבר אותי לתחושות שהיו לי עם משפחתי, לאחר מקרה של אובדן בקיבוץ. וכאשר רציתי לביים סרט חדש, לאחר שעזבתי את הלימודים, פניתי לאילן, התסריטאי, ולאותו חבר, שכבר נטש את הפרויקט, והתחלתי לפתח עם אילן את התסריט. במשך כמה חודשים ניסיתי להפיק את הסרט בעצמי, במקביל לעבודתי, וכשנוכחתי שלא אצליח בכך, דיברתי עם אלכס קורין, חבר טוב מהלימודים, שאמור היה להיות הצלם של הסרט. וכיוון שגם אלכס אהב מאוד את התסריט, הוא החליט, כדי שנוכל להוציאו לפועל, להצטרף כבמאי שותף וכמפיק נוסף. וכך יצאה ההפקה אל הפועל, במימון שמתחלק שווה בשווה בין אלכס, אילן ואני".

צילומי "קופסאות". היה ברור שהסרט יצולם בגלאון (צילום: מתוך הסרט)

העבודה המשותפת, מספר אלון, חשפה את המכנה המשותף בינו לבין שלוש הדמויות בסרט: "כולנו היינו אאוטסיידרים בקיבוץ, אבל כל אחד מאתנו התמודד עם השונות שלו בצורה אחרת. יש בין הדמויות מי שהחליט להפנות גב אל השונות שלו, ויש מי שמצא את המקום שלו בעולם, מחוץ לחברה האחידה, לכאורה, של הקיבוץ, ולשם אני שייך. התחושה שלי היתה שלקיבוץ יש ציפיות ממני, שלעולם לא אוכל להגשים, ולי יש ציפיות מהחיים, שלעולם לא יוכלו להתגשם בקיבוץ. לכן, לטובת שני הצדדים, החלטתי שעדיף לי לעזוב. במהלך העבודה על הסרט, ממרחק כחמש שנים מעזיבתי את הקיבוץ - אמנם הייתי מגיע לביקורים, לעיתים קרובות, אבל הייתי מבלה בעיקר עם המשפחה - התברר לי שההחלטה היתה נכונה לחלוטין".

מלכתחילה היה ברור לו שהסרט יצולם בגלאון, מטעמי נוחות, "אבל בעיקר משום שזה היה חשוב לי רגשית. וככל שהסתובבתי יותר בקיבוץ בסיורי לוקיישן", הוא מספר, "ובעודי חושב איפה ומה בקיבוץ יכול לשמש אותי לצורכי הסרט, הרגשתי שאני מתחבר מחדש למקום הזה ולומד להכיר אותו, בעצם בפעם הראשונה כאדם בוגר ושלם, שיודע מי הוא ומה הוא עושה בחייו. בעוד שבתקופת ההתבגרות שלי בקיבוץ שלטה בי התחושה שאין לי עתיד במקום הזה,
עכשיו פתאום הבנתי שאולי יש לקיבוץ תפקיד בעתיד שלי, גם אם אני כבר לא אהיה חלק מעתידו של הקיבוץ.

"דבר נוסף שריגש אותי מאוד, וגרם להיפוך של 180 מעלות ביחסי אל הקיבוץ, היה היחס שקיבלתי מהחברים, ומכל גורם שהייתי אתו בקשר לגבי ההפקה. בניגוד לתחושות שקיבלתי מחברים בעבר - ושוב, ייתכן שהיו אלה תחושות סובייקטיביות של נער מתבגר, שלא מוצא את מקומו בסביבה - עכשיו הרגשתי פרגון מכולם, וקיבלתי עזרה מעל ומעבר לכל מה שציפיתי, הן בתקופת ההכנות לצילומים והן במהלך הצילומים עצמם. צריך לציין גם שהצילומים התבצעו בחלקם בבית הקברות של הקיבוץ, מקום רגיש מטבעו, ואפילו את זה קיבלו החברים בהבנה ובאהבה".

החברים ידעו משהו על תוכן הסרט?
"לא בדיוק, אבל התחושה, שבאה לביטוי במעשים, היתה שכל מה שאני צריך - עלי רק לבקש, ולגמרי ברור וטבעי שהבקשה תתמלא. אני יכול לתאר את חוויית הצילומים בקיבוץ כ'חזרה הביתה'. הרגשתי שמצאתי מחדש את הבית שלי בקיבוץ. הבית שכל כך אהבתי בילדותי, והלך לי ל