ההטרוגניות והוורסטיליות החוגגות במקומותינו, מביאות לקיבוץ - גבעת חיים איחוד, במקרה דנן - מכל טוב הארץ, לבנות ולהיבנות בו. אפילו זמרת בלהקת מטאל! באופן חריג לעדה, שלומית לוי, בת למשפחה תימנית בקריית עקרון, לא נולדה זמרת. "אימא היתה שרה בזמן שעשתה את עבודות הבית, ובמשפחה שמענו מוזיקה תימנית, בעיקר את אהרון עמרם. בגיל שש אמנם שרתי מול כל בית הספר את 'משה בתיבה', ועל הנדנדה אצל סבתא הייתי מפזמת להנאתי, אבל הקול שלי היה קטן ועדין, שום דבר שבישר קריירה מזהירה בשירה. כשיום אחד החלטתי לקחת צ'אנס, והלכתי להשמיע את עצמי באולפן הקלטות בתל אביב, הקשיבו לי בנימוס, ואמרו: 'יש לך קול יפה, אבל הוא כמו ניצן שעוד לא נפתח'. התבאסתי נורא, והשתתקתי לכמה שנים". כשהעזה להפר את שתיקתה - חברה ללהקת רוק שהופיעה פה ושם, בעיקר לפני חברים, וארגנה ערבי במה פתוחה לאמנים, "בעיקר כדי לאפשר לעצמי לשיר", היא מודה.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

אחר כך הדרימה והלכה ללמוד פסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת בן-גוריון. התואר השני שרכשה במקצוע, והעיסוק במחקר הקשור במדעי המוח, לדבריה, הוא החלום הראשון שהגשימה. באותה תקופה, היא מספרת, שב והתעורר בה הרצון לשיר בתימנית, אלא שהשירה התימנית תובעת יכולות ווקאליות גבוהות, "והייתי חייבת לגדול כדי לשיר אותה". לשם כך הטריחה עצמה כל שבוע עד דימונה, שם למדה פיתוח קול אצל נשות קהילת העבריים. "עברתי טרנספורמציה מוחלטת, והיכולת הווקאלית שלי גדלה מאוד".

ב-1998 זה סוף סוף קרה לה: חבר מוזיקאי הבהיל אותה לאולפן הקלטות - "קחי מונית ובואי מיד!" - והיא הגיעה מתנשפת, ומצאה שם להקה שלא הכירה, והקליטה כמה קטעים, והקליק היה מיידי, ועוד לפני שהספיקה להבין מה נפל עליה, צורפה ללהקת המטאל "אורפנד לנד", שפרט לשלומית חברים בה הסולן קובי פרחי, הגיטריסטים יוסי סאסי ומתי סווטיצקי, הבסיסט אורי זילכה והמתופף מתן שמואלי.

הלהקה, שקיימת כבר עשרים שנה, התפרסמה בסגנונה הייחודי, "אוריינטל-מטאל", שילוב של מוזיקת מטאל (רוק כבד), כלי נגינה מזרחיים עתיקים, טקסטים דתיים מהיהדות, מהאסלאם ומהנצרות, ומסר מחבק ושוחר טוב: כולנו אחד.

אורפנד לנד. פסוקי קוראן ברוק כבד (צילום: אופיר אייב ואדם ליש)

איך משתלב מטאל עם שירה תימנית?
שלומית לוי: "משתלב נהדר! תמיד רציתי לשלב רוק ומוזיקה תימנית, שני הסגנונות אהובים עלי. בלהקה שלנו מביא כל אחד טקסטים ולחנים מבית הוריו. למשל, השיר הפותח באלבום האחרון שלנו, והסינגל המוביל, הוא פיוט תימני בן 400 שנה, 'ספרי', ששרתי עוד בילדותי".

מספרים שאתם פופולריים במיוחד במדינות ערב.
"זה נכון, וזה בזכות השילוב המיוחד של הטקסטים הדתיים והמוזיקה האוריינטלית. יש לנו מעריצים בסוריה, בירדן, בעיראק, בלבנון, בדובאי, ועם תורכיה יש לנו סיפור אהבה ממש. הופענו שם פעמים רבות, מול קהל משולהב. זו חוויה אדירה לשמוע את התורכים שרים אתי בתימנית את 'אהבת הדסה', ולקבל את כל האהבה הזו.
בעקבות פרשת המשט, בוטלה הופעה מתוכננת שלנו בתורכיה, אבל אחרי כמה חודשים הוזמנו וחזרנו להופיע שם, ואפילו קיבלנו איזה פרס לשלום מאוניברסיטה באיסטנבול".

היא מעולם לא למדה מוזיקה בצורה שיטתית, אינה מנגנת על כלי כלשהו, ואת לחניה היא מקליטה באולפן הביתי הקטן שלה, בקיבוץ. לא ברור מאיפה יש לה זמן, ומהיכן היא שואבת אנרגיה, לגדל את אגם ה-מ-ה-מ-מ-ת, שטרם מלאו לה שלוש, ללמוד עם ד"ר אורי מלמד, מומחה לשפות שמיות עתיקות, את נושא הפיוטים התימניים, לשיר ולנגן פיוטים ממסורות שונות עם חבריה האמנים בארגון "הלל", להופיע עם להקתה - שלושה נגנים מלווים, באירועים - לחבור אד-הוק לזמרים שונים, בהם בועז שרעבי, אפרת גוש, איה כורם ואריאל הורוביץ (ובימים אלה ממש, עלמה זהר), לעבוד עם המפיק האמריקני ברוס ברגר על פרויקט מוזיקת עולם שמשלב מוזיקה אוריינטלית, רוק ונגיעות בלקניות, ולפעמים לעצור לרגע, ולהתפנות לבנייה ולניהול אתרי אינטרנט.

הבעל, בועז ארזי, בן גבעת-חיים איחוד, הוא זה שפיתה אותה בדברי חלקות, ב-2006, לבוא לקיבוץ. "הוא אמר לי: 'תשמעי, יש כאן דירה יפה, נוף כפרי. שקט. בואי תנסי'. כל כך לא רציתי לבוא. רציתי עיר. אהבתי את תל אביב. אבל אחרי הלידה של אגם, הכל השתנה. מצאתי כאן חממה נהדרת, חינוך מעולה, חברה נעימה, שאני משתדלת לתרום לה. היום אני אפילו לא חושבת לוותר על החיים האלה. אה, וזה שיש חדר אוכל, ואני לא צריכה לבשל בעצמי..."

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ"