המיצב המונומנטלי של אדוה דרורי (ילידת קיבוץ שריד), המוצג בגלריית "הקיבוץ" בתל אביב, מכונה בשם: "ממלכת השקט - אדוה רוקמת ביוגרפיה". הביקור במקום, נטול נעליים ופעור עיניים, אכן מזמן מפגש עם ממלכה שאדוה היא המלכה (או המלקה) שלה. אבל שקט? אותו לא מצאתי בחוויה הקקופונית ומרעישת המבט. אין בה שום שלווה או מקום לנחמה.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

דרורי רוקמת, תופרת, מכליבה ומכליאה מאות פריטי ילדות והתבגרות, חומרים אורגניים ופלסטיים, משפטים מתגססים ואוטוביוגרפיים, תצלומי ילדות ונעורים. התערוכה מצטיירת כמעין תפאורה ביזארית למחזה אבסורד, שדרורי היא הבמאית והשחקנית שלו. המיצג המתלווה למיצב אמנם לא נחשף בפניי, אבל למדתי לדעת שהחוויה אינה שלמה בלי הנוכחות המהפנטת של האמנית, בשמלת כלה, שרוקמת עוד ועוד את תשמישי הממלכה שלא ייגמרו לעולם.

"העבודה הנ"ל הנה פרויקט ביוגרפי בו אני חוקרת את עברי, אשר משקל רב ממנו מהווה ילדותי בקיבוץ שריד, על כל היבטיה המורכבים שכוללים צמיחה והתחנכות במקום זה", כתבה דרורי על יציר כפיה. "רוב העבודה על הפרויקט נעשתה במסגרת לימודיי באנגליה, שם למדתי תרפיה באמנות לפי הגישה האנתרופוסופית. חלק גדול מהלימודים נעשה דרך התבוננות מעמיקה בפצעים נפשיים אישיים ומציאת דרכים יצירתיות לעבודה דרכם. כמו כן, חלק גדול מהמחקר הביוגרפי האישי שלי נעשה באמצעות עבודה עם חלומות, אגדות, והבנת תהליכים ביוגרפיים דרך התבוננות אנתרופוסופית. ההתעוררות לפצעים ביוגרפיים, ויצירת הקשרים לפצעי המקום בו גדלתי, החברה הקיבוצית, ופצעי הלאום של מדינת ישראל - יוצרות, מבחינתי, חוויה שלמה יותר של עשייתי האמנותית, בתור אמנית שמתעסקת עם תכנים פוליטיים".

יצירה של אדוה דרורי. התבוננות בפצעי ילדות (צילום: אפרת סער)

לדברי דרורי, החומרים הפלסטיים שבחרה לעבודה הם מצד אחד חומרי פלסטיק "מתים",
ומצד שני חומרים אורגניים כגון: צמר כבשים, שערות משי, נוצות, עלים. "עניין אותי ליצור תנועה ערה בין החומר ה'חי' לחומר ה'מת' וליצור רקמות אורגניות משילוב של אלמנטים אלה. מלאכת הליבוד (יצירת לבד - ק"ע) היוותה מרכיב מרכזי בעבודה".

העבודות, שאופפות את המבקר בגלריה עד כדי מחנק, מבוססות ברובן על "גלימות ביוגרפיות". גלימות אלה הן מרקמי ליבוד, רקמה ותפירה ידנית על גבי בדים קנויים ("reay made"), שבהם משולבים "משפטי ביוגרפיה" (שהנייר מתקשה להכילם). התערוכה מלווה בפסקול מקורי מאת ובביצוע אתי בן-זקן. הפסקול נוצר כדיאלוג עם עבודתה של אדוה דרורי, ושזורים בו שירי עם, שברי חלומות וקטעים מסיפורי ילדים.

קשה לתאר במילים את השפה האמנותית של אדוה, אבל איני יכול להתחמק מאמירה אישית, שלא נועדה לפגוע או לפקפק בכישרון האדיר ובטוטאליות האמנותית של האמנית הזו. שפע הדימויים, הנסתרים והגלויים, גרמו לי לאבד ריכוז וקשב (שממילא לא קיימים אצלי ברמה הנדרשת). עם קצת יותר שקט סביבתי, ועם ויתור על מרכיבים שחוזרים על עצמם שוב ושוב - היתה החוויה מושלמת.

התערוכה, אותה אצרה יעל קיני, תינעל בתאריך 27.5.